Feeds:
פוסטים
תגובות

לחמניות טבעוניות מקמח מלא לפחדנים ולפחדניות.

אביב

אביב.פוסט חדש בבלוג על החיים שלנו בפורטו ריקו

ובינתיים בקריביים

למלכה הפרטית שלי יש היום יומולדת. בינתיים אנחנו לא עושים מסיבה בבית.  היתה התלבטות ועד שהיא החליטה להזמין את הבנות מהכיתה, זה היה כבר יותר מדי מאוחר ואני לא טובה במסיבות ספונטניות.  החלטנו לדחות את המסיבה לינואר, כשנחזור מהביקור בישראל.
היא ביקשה שאני אביא לכיתה  קאפקייקס חמודים. כל פעם שיש מסיבה בכיתה, זה מה שהילדים אוכלים. אמרתי שאין לי מושג איפה משיגים פה קאפקייקס.  יום אחד, בשבוע שעבר היא באה עם פתק, שכנראה איזו אמא רשמה עם הכתובת של החנות.

20131209_162422

מעולה. כל מה שנשאר לי זה לסוע בעקבות ההוראות המפורטת (?) ולהגיע….
חיפשתי באינטרנט מידע נוסף.  לא כל כך מצאתי.  מסתבר שטורימר, זו אחת השכונות בעיר גוויאנבו.  במקביל, כל הזמן עלו תוצאות שמתייחסות לאיזו גלידריה של פרוזן יוגורט.
כמה מילים על ההתמצאות בפורטו ריקו:
חיפוש כתובת באי הזה, מזכיר לי משהו נאיבי ושבטי.  אם תחזרו בזמן, נניח 200 שנה אחורנית ותגיעו לעיירה קטנה,  נניח בצרפת.  תשאלו מישהו איפה החנות של…

View original post 262 מילים נוספות

אורות קטנים (קישור לבלוג החדש- "ובינתיים בקריביים")

קצת על האורות והחורף וההבדל בין פורטו ריקו והולנד

…ומכיוון שעברנו לגור בקריביים… ומכיוון שאתם מאוד סקרנים לשמוע מה חדש… הנה – כאן, קישור לבלוג החדש שלי… אל תשכחו להרשם אליו…

ובינתיים בקריביים

קבלת הפנים של היהודים פה, ממיסה אותי. קודם כל הם מאוד מחבקים ומנשקים ושולחים לי הודעות טקסט ומציעים עזרה ועוטפים אותי במן משפחתיות כזו שלא נותנת לי ללכת לאיבוד.  החום שלהם, הטבעיות שבה הם מכניסים אותי פנימה וגורמים לי לחוש שייכת, מקסימים אותי.  אני לא רגילה לכזה יחס מאנשים זרים, גם אם הם יהודים או ישראלים.  בהולנד זה היה שונה לגמרי. קר, מנוכר ומלא באינטריגות וריכולים.

בבית הספר, המזכירה התוודתה שהיא יהודיה ומיד הציעה את כל העזרה שצריך וגם הכירה למאאאמממת את הבת שלה והציעה שהן יתחברו. ביום לפני תחילת הלימודים, הוזמנו התלמידים  לפגישות עם המורות והספרניות כמן תזכורת.  הספרנית ענדה שרשרת עם "חי" מסוגנן.  המלכה לחשה לי, לשים לב. דיברנו קצת על זה בעברית.  "את מדברת עברית?" שאלה אותי איזו אמא במבטא ארגנטינאי כבד.  מסתבר שהיא מאורוגווי.  היא סיפרה לי שאת העברית היא למדה בבית הספר. נשים אחרות ששמעו אותנו מדברות עברית, חייכו וגם הן, התוודו – גם אנחנו…

View original post 251 מילים נוספות

אם לא שמתם לב, אני כבר לא גרה בהולנד. אתם מוזמנים לעקוב אחרי גם בבלוג שלי על החיים בקריביים. ובינתיים, הנה הפוסט האחרון שפרסמתי.

ובינתיים בקריביים

אחרי הצהריים אתמול, קצת הסתובבנו בעיר העתיקה של סאן חואן.  רקע והסטוריה על המקום אפשר למצוא פה, ופה ופה.    אני עדיין לא מכירה ממש טוב את העיר העתיקה.  אפילו שהייתי בה כמה פעמים.  כל פעם, אני מבקרת ברחובות אחרים וקצת מתבלבלת בדרך.  הם מאוד דומים, הרחובות בסאן חואן העתיקה ומאוד שונים.

הבתים צבועים בצבעים עליזים, הכבישים עשויים מקרמיקה כחולה, יש בתים שמורים ומשופצים וכאלו שהפכו עם הזמן לחורבות.

בקצה העיר, יש כמה מבצרים עתיקים שהוכרזו כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו. אחרי הצהריים, כשהשמש היתה קצת פחות עוקצנית, יצאנו לטיול.

בזמן שהמאאאממת צילמה (כל הזכויות שמורות לה.  היא ביקשה למסור שהיא מוכנה גם תמורת סכום סמלי לצלם חתונות ובר מיצווה), פליני נסע על הסקייטבורד ואני והמלכה צעדנו יד ביד, דיברנו קצת על ההסטוריה ועל הפיראטים שגם הם הסתובבו באזור.  היא ביקשה לדעת אם היו לנו פיראטים במשפחה.  הבטחתי לה שבמשפחה שלנו היו, או רבנים או סוחרים.  כולם…

View original post 155 מילים נוספות

ובינתיים בקריביים

בלילה, חלמתי שעשיתי תאונה.  נהגתי במכונית הגדולה, לתוך מן חניה. מולי, במאונך עמדה מכונית אחרת.  התקרבתי לאט לאט, רציתי לחנות מדוייק, שמעתי בום וראיתי – נכנסתי במכונית החונה.  כופפתי פנימה את הדלת של הנהגת שישבה במכונית ההיא.  מכונית בצבע תכלת.  את האישה אני לא מכירה.  התעוררתי.  לא קרה שום נזק לאישה בחלום עודדתי את עצמי, אבל הרגשתי רע.  החלום הזה כנראה סיכם את איך שהרגשתי ביום הראשון שבו נהגתי בפורטו ריקו.

לעת עתה יש לנו מכונית אחת שהעילוי קיבל מהתאגיד.  הונדה אוקורה.  תמונות בהזדמנות.   מה זה משנה הדגם.  מכונית.  בכל מקרה, העילוי הציע לתאגיד, לתת לי את אחת המכוניות שנמצאות במגרש החניה של החברה.  מכונית לא חדשה, שהיתה שייכת לאחד העובדים שפוטר ועכשיו היא עומדת כאבן שאין לה הופכין, בשמש הקופחת.  זו הזדמנות לספר שבניגוד למודל הליסינג שאנחנו מכירים, פה המודל הוא שונה:  אם צריך רכב – קונים, לא שוכרים.  בכל מקרה, ביום ראשון שעבר, נסענו לקחת את הרכב הישן…

View original post 323 מילים נוספות

כבר יותר משנה לא עדכנתי.  בהתחלה, התבאסתי מהילדים שהתחילו לצנזר אותי.  הם טענו שאני עושה להם בושות ואנשים התחילו להכיר אותי וזה ממש לא נעים שכולם בקהילה הישראלית יודעים מה קורה אצלנו בבית.  אחר כך הרגשתי שמכיוון שהחיים בהולנד נכנסו למן שגרה, כבר אין לי מה לספר ולחדש:  קמתי, התלבשתי, הלכתי לעבודה ואחר כך עשיתי סופר…

גם כשהיה לי מה לספר והילדים ביקשו שאכתוב, פחדתי שאיבדתי את הקלילות של הכתיבה וחשבתי שאני אשעמם למוות את מי שקורא ועדיף כבר לא לכתוב. תרוצים שכאלו… לפעמים הייתי נכנסת לבדוק את הסטטיסיטיקה של הבלוג ומתפלאת שאנשים נכנסים וקוראים ומגיבים.  לפני חצי שנה, פגשתי באיזו ארוחה אצל חברים אנשים חדשים שבאו לאמסטרדם והם דיברו על הבלוג שלי בלי לדעת שהכותבת יושבת מולם… חוצמיזה – הבלוג באמת די גסס.

הפוסט הזה, הוא פוסט סיום.  אנחנו עברנו לגור בפורטו ריקו ואת קורותינו שם אני מספרת בבלוג "ובינתיים בקריביים".  אבל לפני שאומר שלום, הנה עוד קצת על מה שקרה בינתיים.

לפני שנה בערך, התאגיד ביקש מהעילוי שישקול מעבר לפורטו ריקו.  זו היתה מסיבה והבוס של הבוס בתוספת של כמה משקאות אלכוהולים סיפר על הקשיים של הקבוצה בפורטו ריקו ושאל אם נסכים לעבור.  העילוי שהיה באותה תקופה צמא להרפתקאות אמר קודם כל בטח. אחר כך הוא אמר שהוא ישאל את אשתו.  "היא הבוס" .

בכלל לא היתה לנו ויזה לארצות הברית וליתר דיוק – מעולם לא ביקרנו בארצות הברית.  לא היה לנו רע באירופה ובאמסטרדם .  אני עבדתי במקום סביר (אני מבינה שמשרד הוא לא הסביבה הטבעית שלי…), הילדים למדו בבית הספר הבינלאומי (שלטענת המאאמממת ופליני היה בית ספר גרוע, אבל זה כבר סיפור אחר), היו לנו את החברים שלנו (שני זוגות ישראלים ועוד זוג וחצי הולנדים) , השכנים מדי פעם אמרו לנו שלום, מצאתי מורה ליוגה וגם מורה לצורפות.  שגרה ברוכה בבית משופץ בסביבה ירוקה.  לא רע.  ובכל זאת, התאגיד  חיפש בנרות מישהו שיעזור להתניע את המערך בפורטו ריקו, העילוי היה צמא להרפתקאות ולי די נשבר מהעבודה היומיומית במשרד.

התאגיד, הציע שנבוא לביקור קצר באי ונתרשם.  העילוי ואני התלחשנו בנושא כמה שבועות.  מתלבטים.  שקלנו את המשמעות של המעבר הנוסף.  בעיקר בגלל הילדים.  המאאאמממממת עם האוזניים החדות, קלטה שיש רוחות של שינוי באוויר ובסערה הודיעה לנו, שהיא כבר בדקה את הנושא ושבדורדו, יש בית ספר מצויין ושם היא רוצה ללמוד.  מפה לשם התחלנו לקרוא ולחפש מידע על פורטו ריקו.  במקביל, מהמשפחה והחברים שמענו דברים מזעזעים על  סמים ואלימות ופשע ברחובות וגם על הוריקנים טורנדו ושאר אסונות.   אופטימיות.

לקח לנו זמן להגיד כן לביקור באי.  לקח לנו זמן לארגן ויזת תייר.  לא מיהרנו.  באוקטובר 2012 היה הביקור הראשון שלנו (רק שלי ושל העילוי) באי, להתרשמות בלבד.  הילדים נשארו עם סבתא דליה ואנחנו נסענו לשבוע, לבדוק.  אני מוכרחה להודות שזו לא היתה אהבה ממבט ראשון וגם שעשינו כמה טעויות של מתחילים.  נסענו, לדורדו שהיא עיר קטנה ומקסימה על החוף.  משהו כמו 40 קילומטרים מהבירה – סאן חואן.  כשכתבתי עיר מקסימה התכוונתי לחור שמתאים לפנסיונרים עשירים שאוהבים ברביקיו וגולף ולאמריקאיות שאוהבות להסיע את הילדים לכל מקום ולעשות ברביקיו וציפורניים.  וגם גולף.  העיירה החמודה הזו בנויה כאשכולות של מושבים \ שכונות סגורות עם גדרות ובטון וגם שומר בכניסה ועוד שומר שנוסע לאורך הגדר ומפטרל.  אבטחה זה דבר חשוב במיוחד אם את אמריקאית שלא מעוניינת בשום קשר עם הפורטוריקנים שגרים במרכז העיר (אלא אם כן הם מנקים לך את הבית).  טסיס הוא בית הספר שראינו בדורדו והוא באמת בנוי בצורה מרשימה ונראה מקסים. יש כאן ילדים מכל העולם אמרה לי מנהלת הרישום.  אפילו מפלסטין.

ביומיים הראשונים הרגשתי תחת התקפה \ הצפה של כל החושים שלי:  החום והלחות, האור המסנוור, הצבעים העזים בכל מקום, הטעמים השונים, הצעקנות מסביב.  יכולתי להסביר באופן רהוט במיוחד למה פורטו ריקו היא לא בשבילי.  יש פה תערובת של אור יהודה בשנות השבעים ואור עקיבא בשנות השמונים.  התשתיות מחורבנות, הנהגים מתייחסים לחוקים כאל המלצה בלבד, יש לחות מטורפת… ובכלל – איך אפשר לגור במקום שאין בו אפילו חנות ספרים אחת ?  בישראל בכל קניון יש לפחות שתי חנויות ספרים ופה – בכל האי, לא מצאתי אפילו אחת.

אבל, הכל גם מאוד אסטתי ונקי.  נכון שרוב המקומיים הם לא אנשים עם כסף.  אבל הבתים, תמיד צבועים בצבעים עליזים ואין לכלוך ברחובות ובחופים.  גם לא פחית בירה, או שקית ניילון.

Old San Juan. From the Guardian.

והאנשים….נראים לי נחמדים וחמים ונשמות טובות, בדיוק כמו בישראל.  באיזשהו ערב, העילוי ואני החלטנו ללכת לסרט, באיזה בית קולנוע מקומי.  לידנו בתור, עמדו כמה בריונים עם קעקועים ושרירים וקרחת.  "צריך להזהר מאלו" לחש לי העילוי והעלה את רמת הכוננות שלנו.  הבריונים לידנו, עמדו בטור ישר, אחד אחרי השני ודיברו בקול רך ושקט בינהם.  לא היו צעקות וצחוקים ובלאגן.  מפתיע.  נכנסנו לאולם.  הם נכנסו אחרינו.  "הלך הסרט" האופטימי לחש לי.  הם ישבו מאחורינו עם השתיה שלהם והפופקורן ואנחנו ציפינו לבאלגנים.  שקט מופתי.  הם אפילו צחקו במקומות הנכונים ונאנחו כשהגיבור נפל.  בסוף הסרט, הם נשארו לשבת ומחאו כפיים.  כאילו ראו עכשיו הצגה בקאמרי…

באיזה שהוא יום, הלכנו לטייל לאורך איזשהו חוף עלום ואמרתי לעילוי, שאני לא בטוחה, אבל אולי אפשר יהיה לחיות פה קצת. ההליכה על החוף הנקי הזה, הצבע הירקרק שקוף של המיים, השחפים והשקט גרמו לי לדמיין את עצמי מגיעה אל החוף ועושה הליכה של בוקר עם מיצי (הרוטווילר שאין לי).

204721_10151214873506847_909653168_o

מפה לשם, התחלנו את המו"מ עם התאגיד.  לקרוא לזה מו"מ זו הגזמה דרך אגב.  זה היה מסוג הדברים – ביקשת קיבלת. אני יכולה רק להצטער שלא ביקשנו יותר, אבל גם לחזירות יש סוף.  אני חושבת…

בסופו של דבר, אנחנו כבר פה – בפורטו ריקו, סאן חואן לייתר דיוק.  גרים בעיר, בשכונה מעורבת – מקומיים ואמריקאים.    מתחילים את ההרפתקאה הקריבית שלנו . בדרך לפה עברנו תקופה לא קלה  – העילוי התחיל לגור בפורטו ריקו ואני נשארתי עם הילדים במשך חצי שנה בהולנד. הילדים ביקשו לסיים את שנת הלימודים בהולנד ואנחנו רצינו לכבד את בקשתם.  בין לבין, הוא היה מספר לי על הרוח והים ואני הייתי מספרת על הכפור שהייתי צריכה לגרד מהמכונית כדי להצליח לפתוח את הדלת.  נפגשנו פעם בחודש – חודש וחצי. לא היה קל… היה אפילו זוועה.  היו ימים שהייתי הולכת ב"יער ג'ורג" האהוב שלי, מצלמת ושואלת את עצמי בשביל מה אני צריכה את זה.

יער ג'ורג'

אחת התעלות ביער ג'ורג'

היו המון רגעים של דאגה וחרדה, בנוגע להשפעה של המעבר הנוסף על הילדים, בנוגע לבית שלנו באמסטרדם שהוא עדיין לא מושכר (פרטים על הבית אפשר למצוא כאן וכאן) ובנוגע ליכולת שלנו להתחיל מחדש במקום חדש.

אבל עכשיו, כשאני כותבת וצופה על הים בבוקר, זה נראה לי שווה.  אני מקווה שהכל יסתדר במהרה, אנחנו נשכיר את הבית, נלמד ספרדית, נטייל ונתגבש מחדש כמשפחה אחרי שחצי שנה חיינו בנפרד.  בכל מקרה – הנה אנחנו מתחילים…ההמשך בבלוג השני:  "ובינתיים בקריביים"

הכל בגלל המדיח

זה התחיל בסביבות מאי, כשהמדיח שלנו התקלקל.  לקח לנו בערך חודש להביא מישהו שיתקן.  בין לבין התאמנו בשטיפת כלים ובימים קשים במיוחד באכילה מצלחות נייר חד פעמיות.   כשהטכנאי הגיע, הוא העריך את התיקון בעלות של בערך 200 אירו.  העילוי הציע שנוותר על התיקון ונקנה כבר חדש עם אחריות.  אחרי ויכוחים ביננו הזמנתי בסוף יוני מדיח חדש.  בחרתי אחד מצויין עם כל מני שיכלולים.  600 אירו בערך אבל, עם אחריות ל-7 שנים ושירות של הובלה והרכבה.  מבסוטים, חיכינו כמה שבועות שהמדיח החדש יגיע אלינו הביתה.  בינתיים הילדים תרגלו, (לא בהצלחה מרובה), שטיפת כלים בלי להרטיב את הרצפה.  זו היתה גם הזדמנות  מצויינת לבדוק איך לאקים לציפורניים מחזיקים מעמד תחת ערימות של כלים שצריך לקרצף (OPI ניצח) ואיך תמיד העילוי מפתיע אותי כשהוא מצליח להתמודד עם ערמות מיאשות למדי.

בכל מקרה, באמצע יולי, המדיח החדש הגיע.  שני בחורים חסונים ולבושי סרבל לבן הביאו אותו הביתה.  הם התחילו לבדוק איך אפשר להוציא את הישן ולהתקין את החדש.  הם דיברו ביניהם בהולנדית ואחר כך, התקשרו למשרד.  היתה לי הרגשה לא טובה, אבל לא נתתי להם לראות את זה.  אחר כך המתח הרג אותי ושאלתי אם יש בעיה.  הבכיר (?), ענה שהם לא יכולים להוציא את המדיח בלי לפרק לי את המטבח.  הכל פה מחובר בקצף בטון .  הבחורים לקחו את המדיח החדש איתם והבטיחו שהם ידאגו שההזמנה תבוטל.  אחרי שבוע התקשרו מהמשרדים לוודא שאני באמת מבטלת הרכישה ושאני מאוד מרוצה מהשירות שלהם.  החלטנו להזמין שוב את הטכנאי של המדיחים.  הוא חזר, הסתכל ואמר שלא תהיי בעיה, אבל  את החלפים יש להזמין מראש.   משהו שקשור למנוע ולמשאבת מיים.

יותר מחמישה שבועות חלפו.  באופן עקרוני, הפסקנו להזמין אלינו הביתה.  לא שקודם היינו דוגמא לאירוח מופתי עם ארוחות מתוקתקות וכלים נאים, אבל גם המעט הזה פסק לחלוטין.

בין לבין גם המקרר התחיל להתקלקל.  פעם בשבוע הוא היה מקפיא כל דבר ואחר כך מפשיר.  מי שהיה פותח את המקרר לקראת סוף השבוע לדוגמא, היה צריך קצת להתרחק, כי שלולית המיים שנקוותה בתחתית המקרר היתה זולגת מטה, אל הארון מתחת למקרר ואחר כך לרצפה.  במובן מסויים הגענו לקרקעית התהום, למרות שבאופן מפתיע לא היו פה מקקים או עכברים.  במעט רק נבדלנו מ"משפחת המלוכלכים".

יכול להיות, שאם היינו חיים בישראל, זה לא היה קורה, ההזנחה הזו.  אמא שלי היתה מקבלת חום ולא מפסיקה לנדנד, אבא שלי היה מתגייס לעזור  ואמא של העילוי היתה מתקשרת חדשות לבקרים לשאול אם הילדים מצליחים לאכול אוכל לא מקולקל.  החיידקים חגגו אבל אנחנו לא איבדנו תקווה.  הטכנאי של המדיח יתקן את הכל.  הוא הגיע באיזה בוקר, שבו הכרזתי שאני עובדת מהבית.  בערב קודם, וויתרנו על שטיפת הכלים.  ידענו שהמדיח והרעש החמוד של המיים יפתרו את הכל.  הוא הגיע מוקדם מאוד, כמו שהובטח לי.  ארגז כלים  וג'ינס נמוך עם חריץ.  אחרי עשר דקות הוא אומר שהוא לא יכול להוציא את המדיח ולתקן את המנוע מאחורה בלי לשבור את השייש והארונות במטבח. הבשורה שברה אותנו ואיבדנו תקווה.
זה היה השלב שבו הרמתי טלפון לשיפוצניק הפולני שאנחנו מכירים.  קוראים לו דרק .  העילוי קורא לו דרעעאק, אבל שנינו יודעים שהבחור שווה כל סנט.  הוא הגיע לתת לנו עצות והצעת מחיר.  בין לבין גם הכרתי שלומית, שהיא במקרה מעצבת פנים כישרונית מאוד, עם המון סבלנות.

בכל מקרה, התחלנו במסע לעבר השיפוץ של המטבח.  שברנו קיר, בנינו קיר אחר, הזמנו את המטבח החדש מאיקאה ורצפות בגוו מעניין מאיזו חנות בצפון העיר.  יהיה מקסים כשהכל יסתיים (ביומולדת שלי ירכיבו את השייש) .  בינתיים אנחנו חיים במן מחנה פליטים , הכל מלא באבק ואני לא מפסיקה להתעטש אבל אנחנו מתרגלים סבלנות ושיתוף פעולה וחיים בלכלוך.    הכל בגלל המדיח.

אוטופיה

הקדמה:
צריך לומר את האמת בנוגע לקיץ הזה: לא באמת תכננו אותו כמו שצריך. בשנים הקודמות, טרחנו לקחת חופש ולתכנן טיול ולסוע לשבועיים לפחות עם הילדים לאן שהוא.  בשנים קודמות, גם אם לא היה לנו שום דבר ספציפי בראש, לפחות דבר אחד היה לנו ברור – בקיץ נוסעים לישראל.  איכשהוא השנה דברים קצת התפספסו.  אני והקטנים יותר, היינו בישראל לכמעט שלושה שבועות באפריל. הגדולה נמצאת עכשיו בישראל, לבדה – עם המשפחה, ל- 5 שבועות.
מאחר והתחלתי עבודה חדשה (תפקיד אחר במחלקה אחרת, באותו ארגון),  לא רציתי לקחת חופש בקיץ.

העילוי הבטיח לי בזמנו (הבטחות של אחרים אני זוכרת מצויין), שהוא יבלה עם הילדים שבועיים בקיץ בישראל.

בפועל, הוא חזר בו (לא בא לו להיות בחום יולי אוגוסט בארץ הקודש) ואנחנו מנסים ביחד, בסופי השבוע לעשות עם הילדים משהו מעניין.  משהו שובר שגרה, שיוציא אותם ממשולש הזהב:  מקרר, טלוויזיה, חצר.

מחשבות של כפירה עוברות לי בראש, בנוגע לתפקידנו כצוות הווי והבידור בצימר שלנו.  אני נזכרת בימים הארוכים של החופש הגדול בישראל, כששני ההורים שלי עבדו ואנחנו היינו גדולים מדי לקיטנה.  חופש גדול של 8 שבועות בהם התמחנו ב:"לעלות ולרדת" במדרגות של הבנין, לאסוף צנוברים בחורשה שליד הבית ולצפות בדאג וטוני במנהרת הזמן.

דאג וטוני בדרכם לעוד משימה עלומה. 'צטערת על איכות התמונה, זה צילום מסך מתוך IMDB

את המצפון ההורי שלי,  אני משקיטה בזכרונות ילדות של קיצים ארוכים ובמחשבה על סופי שבוע ארוכים שאנחנו ביחד, עם הילדים עושים משהו. אני לא סגורה ממש על המשהו הזה, אבל בואו נגיד שהוא יכלול גם סופשבוע בארדנים, אולי עוד אחד בפריס והרבה קולנוע, מוזיאונים וטיולים קטנים.  לא לגמרי ילדות עשוקה הייתי אומרת.  בכל מקרה, אני מודעת לעובדה שהילדים שלי חושבים שהם מקרה סעד, כי שאר החברים שלהם נסעו לחופשות מרתקות במקומות אחרים.  "למה לנו אין אי פרטי?" שאלה אותי המלכה והוסיפה לנגד עיני המתעגלות "יש בכיתה שלי ילדות שלאבא שלהן יש אי פרטי".

שבת בבוקר ואומנות:
התכנון לסוף שבוע הזה כלל לעשות משהו (משהו זה נחמד) עם הילדים.  מכיוון שלא היתה לנו תוכנית מוגדרת, התחלנו בלצפות ביחד בטרילוגיה של שר הטבעות.   חשבנו אולי לסוע לאיזור הדיונות לא רחוק מדן-האג, אבל מזג האוויר היה אפור וקריר.  בספונטניות החלטנו להחליט אחרכך וקודם לראות ביחד סרט.   שבת בבוקר המיטה שלנו רחבה וגדולה והילדים התכרבלו איתנו צופים בהרפתקאות של חבורת הטבעת.   בין לבין החברים החדשים שלנו הציעו לנו לבוא לתערוכה של פסלי הענק  ARTZUID.  ההצעה שלהם באה בדיוק בזמן, שעה לפני ש"שובו של המלך" עמד להסתיים … לא בדיוק ידענו במה מדובר, למרות שהקישור נשלח אלי.  אמרנו כן, ושמחנו שהם חשבו עלינו.
מידע נוסף על התערוכה מיד, אבל קודם, אני צריכה לספר משהו על אומנות במרחב הציבורי.

יש כאן משהו שאני מאוד אוהבת ועדיין לא התרגלתי אליו לגמרי.  אומנות במרחב הציבורי.  יודעי ח"ן, סיפרו לי על חוק הולנדי שאומר שבכל תקציב של פיתוח עירוני (שיפוץ קיים, בניה חדשה וכדומה) חייבים להשאיר תקציב שיכסה את אומנות הרחוב.  זו גם הסיבה שאפשר למצוא כאן, בכל קרן רחוב ובכל שכונה של אנשים רגילים ועובדים לפחות איזה פסל אחד.

בלוט אלון מארד. בחורשה אחת, ליד איזה בניין משרדים, על הדשא בין העלים, עשרות בלוטים מפוזרים . הם די גדולים ואפשר לשבת עליהם.

אף אחד לא מרסס את הפסלים בגרפיטי ולא מאפר אותם.  הפסלים הם חלק בלתי נפרד, בדיוק כמו העצים שנשתלים.  לכן, כשהייתי עוברת ליד הפסלים בתערוכה הזו, לא קישרתי שהם חלק מתערוכת רחוב חדשה.

Jan Faber Searching for Utopia אחד הפסלים האהובים עלי בתערוכה

ART ZUID :
זהו מיזם של עירית אמסטרדם ועוד כל מני אנשים טובים, שהתחיל לפני כ- 3 שנים.  לכבודו של אחד מאדריכלי העיר (Berlage).  פעם בשנה, בדרומה של העיר, השדרות של כמה מהרחובות מתכסים בפסלים ענקיים.  אני לא חושבת שמישהו נתן לתערוכה הזו שם.  אני לא יודעת אם היתה איזושהי יד נעלמה בבחירת המוצגים, אבל במחשבה לאחור, אני רוצה לקרוא לה אוטופיה לתערוכה הזו.  היו בה כל כך הרבה פסלים עם מאפיינים פנטסטיים וזו היתה חגיגה.  מהבית שלנו, צעדנו לאט, בכיוון של התערוכה.  לא בדיוק ידענו איפה זה מתחיל כי המפה מאוד מעורפלת, אבל כיווינו שמתישהו נגלה שהגענו.  כך היה דרך אגב.  10 דקות של הליכה לא מאוד מאומצת והנה אנחנו בשדרה רחבה, מלאה בפסלים ואנשים שמצלמים.

קטע מהשדרה, ערום מפסלים

קטע מהשדרה, (minervalaan) ערום מפסלים

על חלק מהפסלים היה מותר לטפס והילדים עשו זאת בשמחה.  חלק אחר של הפסלים היה מגודר בכבל מתכת שאף אחד לא עבר אותו.  לא היו שומרים שהשגיחו דרך אגב.

Frederic Beaufils - Terroir

Corneille - Chat volant

לא תמיד התמקדנו בשלט הקטן שהוצמד אל הדשא.  לפעמים רק התבוננו בפסל והמשכנו הלאה.  בבית, ניסיתי להתאים בין המספר של הפסל במפה לתמונות שצילמתי.  לידיעת המארגנים – המפה מאוד לא ברורה ונדרשה עבודה נוספת עם גוגל.


אחרי כשעתיים של הליכה מדודה בין הפסלים ועוד שעה בבית קפה, הלכנו לאט לאט חזרה הביתה.  בדרך גילינו עוד כמה אוצרות

אני חושבת שאולי באחד מסופי השבוע הבאים, נחזור לתערוכה.  אולי אני אפילו אלמד מראש את התמונות והפסלים וארביץ קצת תורה בדרדקים.  בכל מקרה לידיעת התיירים, התערוכה פתוחה עד ל- 28 באוגוסט.  אפשר להתחיל מכל מני נקודות, אבל אני ממליצה להתחיל ממלון הילטון שנמצא ב-apollolaan.

מונה ליזה עם זקן ושפם? באומנות, כמו באומנות - אין דבר כזה שאין דבר כזה