משפחה ישראלית נחתה בהולנד

זה נחמד, שפעם בחצי שנה בערך, מתארגן* לו שוקבוק במוזיאון ההסטוריה היהודית.  זו הזדמנות לפגוש ישראלים ובעיקר בעיקר, הכי חשוב, לרענן את ארון הספרים המתפקע שלנו.   ביקשתי מהגמדים, שיכינו ספרים שהם מוכנים למכור.  העילוי הצטרף והוסיף לערמת הספרים עוד ועוד.  זה היה רגע קשה.  הילדים היו עדים למאבק.  הוא מוסיף ספרים לערימה, אני מחזירה למדף.  אפילו הזלתי דמעה, הוא לא התרגש.  “אם את רוצה חדשים, את מוכרחה להפטר מהישנים”. “את זה לא!” בחירוף נפש, החזרתי הספרים למדפים.  “את זה אני אוהבת!  את זה, קיבלתי מריקי.  את זה אני צריכה עוד להחזיר לבת שבע, את זה פעם לקחתי לגיא”.   קשה לי הפרידה.  כל ספר, מגלם בתוכו אינטראקציה וזיכרון, לא רק עם הגיבורים והמחבר, אלא גם עם אנשים שהמליצו לי או מהם את הספר לקחתי (השאלתי אך טרם הספיקותי להשיב) .
אני יכולה לדמיין את האצבעות שלהם, כמו האצבעות שלי, מרפרפות על הדפים, מלטפות את השורות.
בסוף כל חופשה בישראל, בסוף כל ביקור בעיר, ארון הספרים שלנו מתמלא בעוד כמה.  יש ספרים, שאני קונה ולא קוראת.  עמוס עוז לדוגמא.  קונה, רק כדי לפרגן למחבר.  יש ספרים שאני קוראת, נתקעת באמצע, אבל מזהה את האיכות ויודעת שאולי פעם, אני אחזור אל הספר שוב.  יש ספרים, שאני כל כך מחבבת שהכריכה שלהם כבר מהוהה עד מאוד.

אל השוקבוק הפעם, הגעתי עם עגלת שוק מלאה בספרים.   חלק הצלחתי למכור, חלק לא.  הקונספט הוא פשוט:  כל ספר שמוכרים, נקנה על ידי שוקבוק ב- 2 אירו, כל ספר שקונים, עולה בין 1 אירו ל-4 אירו.  הוגן.
לרוב אני משתדלת לכתוב על כריכת הספר, את השם שלי, התאריך והנסיבות שהוא נרכש.  אספנות.

שוקבוק מתמקם בבית הקפה של מוזיאון ההיסטוריה היהודית שנמצא במרכז העיר. איכשהו יוצא שרוב המבקרים, ככה נדמה לי, הן  מבקרות עם ילדים, שכבר נפגשות לקפה.
בזמן שנפטרתי מ-12 ספרים ומצאתי 6 ספרים** שאני רוצה לקחת, פליני וחברה שלו הסתובבו במוזיאון והתפעלו ממוצגים עתיקים.  אני חושבת שבשבוע הבא, בלי נדר, נעשה פעילות משפחתית שם.  יש במוזיאון גם אגף ילדים ואני אוהבת את המבנה שמשלב ישן וחדש.

חלונות במבט פנימה.
אחרי שרוויתי נחת מהשוק וההסתובבויות, לקחתי את פליני וחברה שלו, לאכול פלאפל בעיר.
(אם כבר עושים פעילות עם אופי ישראלי)
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
* אני לא יודעת מי בדיוק מארגן את שוקבוק אבל היוזמה מצויינת.
** לקחתי הביתה את הספרים הבאים:
נער החידות מבומבי - ויקאס סווארופ
חברים מוחלטים - ג’ון לה קארה
הר אדוני - ארי דה לוקה
גלנקיל (מותחן כבשים) - לאוני סוואן
ימי שלישי עם מורי - מיץ’ אלבום
חמשת האנשים שתפגוש בגן עדן - מיץ’ אלבום
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

עילוי יקר - אל תהסס, לא בעוד ארון מדפים לספרים אני חושקת, כי אם  ברידר.

מישהי פנתה אלי השבוע במייל.  רצתה לקבל טיפים למקומות טרנדים, חמים, לוהטים, מגניבים ומאאאמממים באמסטרדם.  “אני לא חושבת שאני יכולה לעזור” כתבתי, אבל היא לא האמינה.
“באמת? מה, את לא מכירה מקומות בעיר?מה עם איזו פינה סמויה שרק אנשי העיר יודעים עליה?” למרות שזה היה במייל, יכולתי לשמוע את הקול שלה ואת חוסר האמון.  יכולתי לשמוע אפילו טיפה של אכזבה.  איך זה שאני לא מוכנה לחשוף את סודות העיר, אפילו שהיא שאלה בנימוס ומאוד יפה.  אני לא יודעת למה, אבל הרגשתי צורך להצטדק.  איך זה שאמסטרדם היפה, מתבזבזת עלי. כמעט התחלתי להיות נבוכה.  בושה וחרפה…. ככה לא להנות מהעיר, האורות, הקסם, מההייפ, מהחיים בעיר בינלאומית, מהמסיבות, הסמים והחשק.

“בואי נראה… “  כתבתי לה,
“למרות שאת לא מאמינה לי…יום יום אני יוצאת לעבודה על כביש A10 לצפון אמסטרדם.  עובדת בבנין משרדים באזור שמזכיר קצת את אזור איילון. אחה”צ אני חוזרת לדרום העיר, על אותו כביש, כדי להגיע הביתה.  קניות וכאלו עושה ליד הבית.  בסופשבוע אני מסתובבת עם הילדים במקומות שילדים אוהבים ומדי פעם הולכת לסרט בקולנוע או למסעדה.   תחליפי לי את אמסטרדם בגבעתיים ואני לא אשים לב..”
כתבתי לה ונזכרתי ברגע אחד, שהיה לי לפני כמה שבועות.  באיזה יום שני אחד, נסעתי לבד לדקטלון (חנות ספורט ענקית).  חיפשתי מחלקיי שלג לילדים.  הסתובבתי בין הטורים הענקיים של ציוד וביגוד ספורט.  באזור של הבגדים, ראיתי מכנס טרנינג סגול מקטיפה, שחשבתי שייהיה מצויין להסתובב אתו בבית.  אחר כך ראיתי גם את העליונית.   “נהדר! סט!” חשבתי אז.
רק בקופה, קלטתי פתאום כמה הזדקנתי במחשבה שלי.   פחחח, סט טרנינג בית, סגול, מקטיפה…  “את זה אני לא לוקחת” אמרתי לקופאית והחזרתי את הטרנינג.  הצלתי את עצמי.  רגע לפני הצלילה לבורגנות הנוחה ..

אתמול, בדרך הביתה, שאלתי את קריסטל על מקומות טרנדיים באמסטרדם.  אולי היא מכירה.  קריסטל היא אמסטרדמית מלידה, בת גילי, רווקה.  בטוח היא מסתובבת ומכירה.  קריסטל חשבה רגע ואמרה, שבעצם כבר עשר שנים בערך היא לא רוצה להגיע לשום מקום טרנדי.  “צפוף שם, היא אומרת, בכל מני מוזרים שאני לא מכירה ובכלל, יש עכשיו כאלו סדרות מצויינות בטלוויזיה… “

כבר מזמן מרגית הכניסה אותי לתוך מעגל המיילים שלה ושל קארול בנושא הסדנאות.  אני לא ממש מכירה את קארול ובדרך כלל יוצא להן להתכתב בדיוק כשאני בשיא הלחץ בעבודה, כך שלרוב אני שותפה שקטה.  הן מתווכחות, משתפות בלינקים ומתלהבות מרעיונות לסדנאות אפשריות.   קארול היא חברה של מרגית ושתיהן אוהבות למצוא כל מני סדנאות איזוטריות של הכנת כובעים או תפירת בובות או הכנת פסיפס.  כבר מזמן מרגית שאלה אותי אם אני רוצה להצטרף לסדנאת חימר כסף וכבר מזמן אמרתי למרגית “בטח”.  לא היה לי מושג מה זה חימר כסף ובמה מדובר, אבל מאוד קשה לאמר למרגית “לא”.  (ממילא תמיד אני יכולה להגיד שזה בסוף לא מסתדר).
בבוקר, מרגית וקארול באו לאסוף אותי.   רגע אחרי שחשבתי שהחורף הקשה מאחורינו, התחיל לרדת שלג ואנחנו  נסענו לאלקמר בתוך סופת שלגים (קלה).  בדרך,התפעלנו מהלבן הלבן הזה ומאיך שמרגית שרה בלי לזייף (כמעט) שירים באיטלקית.
הגענו כחצי שעה לפני פתיחת הסדנא ואחרי שחנינו במרכז אלקמר, התחלנו להסתובב.  זו הפעם הראשונה שלי באלקמר והיא יפה יפה.  למרות השלג , מזג האוויר לא היה קר נורא, מינוס אחת.  מתורגלות, היינו עטופות במעילים כובעים וכפפות.  אולי בגלל שזו היתה שעה מוקדמת יחסית, העיר היתה ריקה מאנשים.  חצינו גשרים קטנים והלכנו אל עבר העיר העתיקה.  השילוב בין הגגות המחודדים, הסמטאות הצרות, הבתים הבנויים מלבנים אדומות והשלג ברחובות הקסים אותי. כל כך יפה היה שם.  העיר נמצאת כ- 40 קילומטרים צפונית מאמסטרדם והיא שווה ביקור, בלי קשר לשוק הגבינה, (שמסתבר שהמקומיים לא טרחו מעולם להיות בו).    העיר העתיקה מלאה בחנויות קטנות ובוטיקים והיה באווירה משהו שהזכיר לי קצת את הארלם.  קארול הוליכה אותנו במומחיות בין הסמטאות עד לחנות תכשיטים קטנה, שבה התקיימה הסדנא.  החנות, בקומת הכניסה והבית של התכשיטנית, סופיה, בקומה השניה והשלישית.  היו שם בסדנא, חוץ ממני ממרגית וקארול, עוד שלוש נשים שביחד נפגשנו לרגע, להתנסות.
חימר כסף, היא צורה של עיבוד כסף טהור שמאפשרת יצירת תכשיטים.  בדרך כלל אני מעדיפה לא לגעת בחימר. לא נעים לי הלכלוך בין האצבעות ומתחת לציפורניים.  אבל האפשרות ליצור, העובדה שאנחנו כבר שם ושאין לי את המפתחות למכונית של מרגית, מנעו ממני ללכת.  קיבלנו הסבר קצר על הטכניקה ועל איך ליצור טבעות, קיבלנו כלי עבודה, חימר כסף וקפה טוב והתחלנו לעבוד. בהתחלה, קצת נרתעתי, אבל עם הזמן, בעיקר אחרי שהבנתי איך מעבדים את החימר ועם אלו כלים להשתמש, שכחתי את התחושה הזו בין האצבעות ומתחת לציפורניים.  רוב הזמן השיחה בין הנשים היתה בהולנדית, אבל זה לא הפריע לי להנות.  סופיה עברה ביננו והסבירה כל דבר גם באנגלית. הכנתי עגילים וטבעת.  במבט מקרוב, רואים שהם לא מושלמים.  יש משהו בחוסר המושלמות, שקצת מוציא אותי מדעתי וקצת מרגיע אותי… אנושיות לשמה.
בסוף היום הרעיונות שפעו ממני ורציתי לעשות עוד דברים ולשכלל את הידע שלי, אבל הגיע הזמן כבר ללכת. אחרי הסדנא, המשכנו להסתובב עוד קצת בעיר.  קארול מכירה אותה טוב, אבל מרגית ואני היינו בה תיירות.  יפה אלקמר, יפה מאוד.

היום* ניגשת אלי, איזו אמא** בבית הספר ומספרת לי, שהמלכה (בת 6), פנתה אליה בשבוע שעבר:
- מה יש לכם לאכול בבית?
קצת מופתעת, שאלה אותה האמא, “מה קרה חמודה?”
- אני רעבה.
האמא סיפרה, שהיא ראתה נצנוץ של דמעות.  “אין כלום לאכול בבית שלנו.  כלום!”
-יש לי מרק עוף בבית.  את רוצה לבוא לאכול?
המלכה נראתה מאוכזבת מאוד.
-  אתמול ושילשום אכלתי מרק עוף.  יש משהו אחר?

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
* אני לוקחת את הילדים מבית הספר בדרך כלל בימי שני או שישי.
**מזל שאותה אמא מכירה אותי מספיק טוב.

ההולנדית הפאסיבית שלי, הולכת ומשתכללת, אני מתחילה להבחין בין המילים השונות בשטף המלל שמסביבי, מתחילה להבין את ההקשר ואת המסר.  שמתי לב,  שהמילה יונגן חוזרת על עצמה.
יונגן = JONGEN = ילד.
אנשים מבוגרים (25-55), פונים אחד אל השני ב “הי יונגן”.
בעבודה, שאלתי את פטריק ואדווארד שיושבים לידי על השימוש במילה.  היה להם קצת מוזר להסתכל רגע מהצד, על המילה הזו ועל הקשרי השימוש התרבותיים בה.
“זה מאוד מורכב ועדין” הסבירו.  “לא כל אחד יכול להשתמש, לא בכל זמן”.
הם סיפרו על מנהל פרוייקטים, שמאוד נעלב, כשמנכ”ל החברה פנה אליו ב”הי יונגן”, וטפח על כתפו.
“מי שיכול להשתמש בזה, זה רק משהו מקבוצת השווים, אותו מעמד?”  שאלתי.
“לא בדיוק.  זה נשמע מוזר, אם מישהו שלא נמצא במעמד ידידות, יכנה מישהו אחר יונגן”.   היה להם קצת ויכוח על הדקויות, לפני שקיבלתי את התשובה הסופית הזו.
“אנחנו עובדים יחד, ומכירים כמעט שנתיים.  אני יכולה לקרוא לכם יונגן?”
הם נבעתו.  “זה מאוד לא מכובד!  תדמייני שנקרא לך מיישה”
מיישה=MEISJE=ילדה
לא היה לי כל כך אכפת, אך אלו התעקשו שזה מאוד לא מכובד אם הם יקראו לי ככה.
אדוארד אמר, שמקסימום הוא יכול לקרוא לי “סכון פראו”  (שזה אישה נקייה).
לא הבנתי למה בדיוק הוא רומז…   האם יש בזה קישור למקצוע העתיד בעולם?
שאלתי מדוע הוא מכנה אותי אישה נקייה.  האם יש נשים לא נקיות?
פטריק ואדוארד,  הסבירו שזו הדרך העתיקה בהולנדית לומר שהאישה יפה.
המשכתי לשאול עוד על על יונגן ועל מיישה.
אני חושבת שפיצחתי את הנושא.  זו מן קריאה גברית, בין גברים בלבד, בין חברים.
לבנות, דרך אגב, אין את זה.  מאוד לא מקובל שנשים תקראנה אחת לשניה מיישה.
~~~~
באיזה בוקר, הסתכלנו מחלונות המשרד, אל החניה.
היתה שם איזו מכונית שהתקשתה לחנות. נסעה קדימה, אחורה, לצדדים.
הקולגות הגברים לצידי הסכימו שזו בטח אישה.
אחרי כמה דקות, יצא גבר.
“”הא!”  צעקתי בניצחון.  “זו לא אישה!”
“הוא הומו”, הם הסבירו לי.