איכשהו… גם אם הם מתגוררים בהולנד, או בדרום אוסטרליה, בסופו של דבר, בקרב הישראלים,  תמיד יעלה הדיבור על החזרה הביתה - לישראל.  אולי לא בכל שיחה, אולי לא עם הנייטיבז, אולי לא באופן קבוע, אבל תמיד זה יהיה ברקע.  יש כאלו שמחשבים את קץ הגלות לאחור, ברגע שהם יצאו מישראל, אחרים מסרבים לנקוב בתאריך.  יש שנותנים זמן גלובלי, טנטטיבי כמובן. כשהקטן יכנס לכיתה א’, כשהגדולה תסיים את הבגרות, אוטוטו…  אחרים מדברים על אף פעם.
שיחות על חזרה לישראל מעלות באופן נוקב את שאלת הההוויה .  למה אנחנו פה?  למה לא שם?  מה חשוב בחיים?  מה חסר לנו?  מה טוב לנו? נראה לי, ששיחות “לאן פנינו מועדות” הן איכשהו מה שיכול להרוס מסיבה. תמיד יהיו כאלו שישמיצו עד דוק את הסביבה המקומית, או את ישראל.  תמיד יהיה מי שיאנח וידבר על המצב, הכלכלי \ הבטחוני \ המדיני \ מעמד האישה \ זכות השיבה \ ההשכלה הגבוהה \ החינוך \ הדמקורטיה הישראלית.  טוב לא יכול לצאת משיחות כאלו, בעיקר אם הן רבות משתתפים.

שגיא, שעובד איתי, פיתח את מודל ה- LAFA שמכיל מרכיבים למדידת הגעגועים:

Language
At Home Feeling
Friends Family & Food
A better climate

לפי המודל, אפשר לזהות את רמת בשלות האדם לחזור לישראל. כאשר כל התשובות, ביחס לישראל, מבטאות כמיהה - אפשר לדעת… באותה המידה, אפשר להשתמש במודל, כדי לחזות, מי מהסובבים, ימצאו את ההזדמנות הראשונה כדי  לצאת מישראל.
נראה לי שהמודל הזה, הוא לא פחות ממבריק.  מה מדד הLAFA שלכם?

היום* ניגשת אלי, איזו אמא** בבית הספר ומספרת לי, שהמלכה (בת 6), פנתה אליה בשבוע שעבר:
- מה יש לכם לאכול בבית?
קצת מופתעת, שאלה אותה האמא, “מה קרה חמודה?”
- אני רעבה.
האמא סיפרה, שהיא ראתה נצנוץ של דמעות.  “אין כלום לאכול בבית שלנו.  כלום!”
-יש לי מרק עוף בבית.  את רוצה לבוא לאכול?
המלכה נראתה מאוכזבת מאוד.
-  אתמול ושילשום אכלתי מרק עוף.  יש משהו אחר?

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
* אני לוקחת את הילדים מבית הספר בדרך כלל בימי שני או שישי.
**מזל שאותה אמא מכירה אותי מספיק טוב.

ביום רביעי בשבוע שעבר,עלינו על הטיסה לטנריף.

טיסה ארוכה (4שעות וקצת) ב transavia. זו היתה טיסה צפופה,של הולנדים בלבד,שטסים אל השמש. <<הנה טיפ בחינם למי שמחפש לעשות כסף מההולנדים - ללמד אותם להשתמש בקרם הגנה ולהמנע מהשמש. זה שלאגר מובטח, לבעלי סבלנות גבוהה.   ההולנדים, אוהבים להיות שזופים מדי.   בעצם אין מדי…הם נוהגים ללכת למכוני השיזוף גם בחורף ואם אפשר להשרף עד דוק בשמש, זה הכי כיף. העור שלהם שרוף חרוך ומקומט.  צריך לפתוח פה איזה סטראט אפ של קרם הגנה…>>
“יום מסע”, אני קוראת לטיסות ארוכות שכאלו.  יום שבו אנחנו משונעים מהספסל לכיסא לתור ושוב לכיסא לספסל וכו’.  מאוחר בערב הגענו למלון הדירות שלנו שנמצא בחלק הכי דרומי של האי.  Costa del Silencio.

בבוקר, גילינו שאנחנו באי יפייפה שטוף שמש ודקלים.  המלכה, שעשתה מחקר מעמיק על בוב ספוג,  טענה שהדקלים הקטנים הם בעצם כמו הבית שלו  - דבר ששימח אותה עד מאוד.
לכל מקום שמרימים את העיניים רואים יופי.  צוקים גבוהים, בתים צבעוניים וחולות שחורים שנושקים לים תכלת צלול.

<עוד קצת תמונות, אפשר לראות בפליקר שלי>
נדמה לי שהחיים באי הזה מאוד נוחים ופשוטים.  רוב הזמן חיים מחוץ לבתים הקטנים, בחצרות, בים, במדרכות. הכביסה תלויה בכל מקום, הנשים עוברות בין הבתים והילדים רצים חופשיים.  יש בנינוחות הזו, משהו שהזכיר לי את ישראל.
בחופשה הזו, נאלצנו להגמל ממה שאנחנו מכורים אליו - טלוויזיה ואינטרנט.  למעשה, היתה טלוויזיה בחדר, אבל  היא שדרה ערוצים שונים בספרדית גרמנית או CNN .  שום דבר ששווה להתמכר אליו…. החיפושים שלנו אחר רשת אלחוטית עלו בתוהו.  אם היתה - האות היה חלש או שהרשת היתה נעולה.  אפשר היה תמורת סכום שערורייתי של  4 אירו לשעה, להתחבר למחשב בלובי, ולגלוש שם.  המחשב בלובי הוא מחשב ישן נושן והמקלדת נראתה לי דביקה משהו…. נאלצנו לנוח וזה היה נהדר. היינו המון בבריכה ובים, הלכנו לאטרקציות של פרק מים וגן חיות, הסתובבנו בערים ובהרים ובעיקר עשינו כלום.  בערבים שיחקנו עם הילדים בינגו,פתרנו פאזלים, קראנו וקצת תרגלנו את הלימודים שלהם.

די התאכזבתי מהאוכל שם.  ציפיתי לאוכל פיקנטי כמו בקריביים, או לפחות עם השפעה מרוקאית ברורה, אבל התאכזבנו לגלות שבעצם הם מאוד אוהבים רק עוף וצ’יפס.  וגם פירות ים - אבל בזה אנחנו לא נוגעים…  אני טוענת שאם מישהו יפתח שם מסעדה צמחונית או כשרה הוא יהיה מליונר.  העילוי טוען שאני לא כל כך טובה בחשבון ”כמה צמחונים או יהודים כבר מבקרים באי… ?”  הילדים, במסגרת ההזדהות עם בוב ספוג, טענו שאני נורא מזכירה להם את פטריק, בעיקר ביכולת ההסקה הלוגית…
מה שכן, גילינו את המוחו (או mojo) -  זה מן רוטב פלפלים חריף ופיקנטי עם המון המון שום, שאפשר לצרף אותו לכל דבר.  כמו הסחוג אבל אחרת.  קנינו אולי 8 צנצנות.  שלא יחסר חלילה.
הופתענו, שאין להשיג בסופרמרקטים חלב טרי, אלא חלב עמיד.  מצאנו חלב טרי רק בסופרמרקטים שמיועדים לתיירים.   די מוזר.  לא?  אני לא מבינה איך הם אוכלים קורנפלקס עם חלב בבוקר…
חזרנו אחרי שבוע, אבל מבחינתי, לא מיצינו את האי.  לא שטנו באוניה לבקר באיים הסמוכים, לא ביקרנו בהר הגעש, לא מיצינו את חווית השופינג - אבל כן טעמנו מהכל קצת ונשאר לנו טעם של עוד. אני חושבת שהחופשה הבאה, בטוח תהייה קצת יותר משבוע.  אנחנו עדיין מתלבטים בנוגע ליעד…

מאז שהתחלתי לעבוד מחוץ לבית (1. שנה בערך 2. גם בבית עבדתי - כביסות אוכל קניות נקיונות וכדומה. זה לא שכל הימים סרגתי מול הטלוויזיה), אנחנו כמעט ולא מארחים לארוחות שישי, שזה היה לי נורא חשוב.  למעשה, אם אני לגמרי כנה עם עצמי, המאמץ העיקרי מתמקד בקיום ארוחות שישי.  יום שישי הוא יום עבודה רגיל אצלי, כך שגם אם אני מסיימת הכל מוקדם, לא תמיד יש לי האנרגיה להרים ארוחת פאר ולארח.  בדרך כלל מה שאני רוצה זה רק לאכול, לשמוע את הילדים מדברים, לסרוג קצת מול הטלוויזיה ולנוח.  לפעמים, במקרים נדירים, העילוי ואני יוצאים, אחרי ארוחת הערב עם חברים, אבל זה באמת נדיר ואני בדרך כלל מאוד עייפה.
גיליתי את המתכון המופלא הזה ללזניה, כאמצעי להרים ארוחה ב- 10 דקות עבודה.  ארוחה חמה, מושקעת, שאם אני נותנת לילדים לעזור להכין אותה אז זו בכלל חגיגה.  זו לזניה חלבית, על בסיס תרד ורוטב עגבניות.  מה שמפתיע, זה שכל הגמדים, שבדרך כלל תמיד יש גמד או גמדה שלא רוצים לאכול את הדבר המגעיל הזה, כווולם אוהבים את הלזניה הזו.
מצרכים:
עלי לזניה שטוחים
חבילת עלי תרד שטופים
קוטג’
גבינות לבנות ישנות
עגבניות בשלות מדי או עגבניות מקולפות בקופסאת שימורים
רוטב פסטה מצנצנת זכוכית
מוצרלה או גבינה אחרת מגוררת
אפשר להוסיף גם זיתים ופטריות ופלפלים אדומים ועוד כל מני.  אבל זה הבסיס.
בתבנית פיירקס שוטחים את עלי הלזניה הלא מבושלים ועליהם בשכבות מוסיפים את התרד, הגבינות, העגבניות ורוטב העגבניות.  בין לבין מוסיפים גם את עלי הלזניה.
מכניסים לתנור לחום בינוני גבוה.  בערך חצי שעה. 
בזמן הזה, אנחנו מכינים סלט ומסדרים את השולחן.
אחרי הארוחה, תמיד נשארת חתיכת לזניה שאנחנו שומרים במקרר, למקרה שמישהו פתאום נורא רעב. 
בכל מקרה, רציתי לצלם את הלזניה שהכנתי אתמול אבל כבר לא נשאר כלום. 

אלברט היין היה הסופר הראשון שהכרנו.  הכרנו אותו כתיירים באמסטרדם, כשכל החנויות מסביב סגורות, תמיד אפשר היה לקנות קצת ירקות ופירות באלברט היין כדי שאני אהיה מבסוטה.
עם הזמן, כשהתחלנו לגור כאן, הבנו שאלברט היין זה הסופר מרקט הכי יקר ופושט עור שקיים.
סוזי, סיפרה לי שאם כבר לעשות קניות לכל המשפחה, אני צריכה להכיר את דירק.  שם אפשר למצוא את הכל ולצאת עם עגלת קניות מלאה בשווי של 60 -80 אירו.  הם גם פתוחים עד 9 בערב, ואפילו במוצ”ש , כששאר החנויות ממהרות להסגר ב-6.   את השלמת הקניות היומיומית של חלב ופירות טריים עשינו בסופר שליד הבית - C1000 .  לפעמים ב -Super de Boer.  איכשהו ההוצאה השבועית המשפחתית לסל קניות, כולל מוצרי נקיון עמד על כ- 150 אירו, פחות או יותר.  היתה תקופה, שפעם בשבוע, סוהא ואני היינו הולכות לטורקי, באזור הריביירנבורט, וקונות מלפפונים קטנים, כמו בארץ, חמוצים, פיתות שמנמנות ועוד מעדנים ים תיכוניים מובהקים ומשלימות את הקניה בעוד איזה 30 אירו.
ככה זה היה עד שהתחלתי לעבוד, לפני כשנה.
מי שעובדת במשרה מלאה ומגדלת ילדים קטנים במקביל, יודעת שזה ממש לא פשוט ללכת לעשות קניות בסופר מרקט מרוחק מהבית רק בגלל שהוא זול.  במשך שבועות נלחמנו לשמור על רמת חלב ולחם ראויה בבית וראינו את המזווה מתרוקן במשך השבוע.  ככה זה היה עד שהעילוי לקח על עצמו משימה - לעשות קניות שבועיות ובזול.  לדעתי זה מפעל חיים, אבל זו רק אני, שמסתכלת עליו בתמיהה והערצה.
שאלתי אותו, “תגיד, אתה זוכר איך זה התחיל?” והוא אמר שהוא פשוט היה נורא רעב…
כבר חודשים, בכל שבת, בשעה 7 בבוקר, העילוי קם.  כפור ושלג מסביב, אבל הוא לא מוותר, מעמיס על המכונית שלל שקיות שאנחנו שומרים לצורך קניות ויוצא לשווקים.  כשאני מואילה בטובי לצאת מהמיטה הוא בדרך כלל חוזר עם ידיים עמוסות שקיות והרבה הרבה מוצרים שאיתם אפשר לקיים בית, במשך השבוע.  החנות האהובה עליו, לדעתי, היא ALDI.   בפעם האחת שהייתי שם, נהייתי עצובה,  חנות עם חווית קניה שלילית.  על המדפים, יש ארגזים שבהם המוצרים מסודרים.  אין טעם לסדר את המוצרים על המדפים ולהוסיף תאורה וקישוטים, אם אפשר לחסוך ולשים את הארגז עצמו, כמו שהוא בא מהמשאית.
אין מוסיקת רקע משנות ה-80 והתאורה דלה.  המקום כל כך חסכוני שהוא פשוט עצוב.  העילוי מתייצב שם, בין הראשונים שמגיעים לחנות, עם כל הפנסיונרים והזקנים, מבסוט לחסוך, כל שבת בבוקר. הוא כבר מכיר את הקבועים.  לפעמים הוא נוסע גם לשוק של המרוקאים בסלוטמייר ואז הוא גם מביא לחמים מיוחדים וטריים.  כל שבת אנחנו שומעים שכל הקניה עלתה לו 40 אירו.
הבעיה מתחילה עם המוצרים שהוא מביא, שהם לא מותגים ולא מהזרם המרכזי.  כל עוד מדובר בסבון או נייר טואלט, זה בסדר.  אבל כשזה מגיע לקורנפלקס הגמדים נחרדים.  את הנאמנות שלהם לקלוגס, אף אחד לא יכול קנות, גם לא אבא מרוצה ו- 40 אירו.  המאמממת מתלוננת שמשחת השיניים מגעילה, אבל זה לא מפריע לעילוי לקנות 7 במחיר 1.