בסוף השבוע האחרון, פליני נסע ליומיים, למחנה.  מאז שהוא היה קטן, היתה לי הרגשה שהילד נולד להיות חלק מאיזו תנועת נוער.   אני , לדוגמא,  הייתי צופה נלהבת (בטלוויזיה).  העילוי לעומתי, לא התמיד במיוחד. הוא היה בצופים קצת בכיתה ה’ ואחרי איזה טיול או שניים, בכיתה ו’ הוא מיצה את הנושא והפך לאחד מאלו שמציקים לבנות ומסתובבים עם הערסים של השכונה (ועל ההתנהגות שלו בעבר, הוא קיבל משמיים - אותי ).
מעניין הקונספט הזה של תנועות נוער.  בישראל, ככה נדמה לי, כל מתנ”ס או מפלגה מקימים תנועה לנוער העתיד, אבל פה, אין יותר מדי.  בקרב הגויים, אני לא רואה צופיפניקים גאים, או חבורות אחרות של ילדים במדים הולכים בשירה אחרי איזו מדריכה מחוצ’קנת.  רוב בני הנוער הולכים לחוגי ספורט (כדורגל, כדורסל והוקי דשא) ולפעמים הם נפגשים בבאולינג המקומי או בפאב.   אצל היהודים לעומת זאת, יש שתיים מרכזיות - הבונים ובני עקיבא. אני לא יודעת, עד כמה חזקה תנועת הבונים, אבל בני עקיבא, פורחת.  עובדה שכל החבר’ה מבית הספר נפגשים בשבת בקן.  הנה, למרות שאנחנו לא דתיים ולמרות התנגדותי לערכי התנועה החדשים  בכל זאת, אני מרשה לילד ללכת ולהצטרף.

המאאאממת, היתה באיזו פעולה או שתיים והתמרמרה, שכל הזמן מתפללים ושצריך לבוא עם חצאית לא קצרה.  פעולה או שתיים הבהירו, שבני עקיבא, זה לא בשבילה.   האם אצל פליני, זה יהיה אחרת?
בסוף השבוע האחרון, היה להם טיול ליומיים.  כל החברים של פליני הצטרפו, הוא גם רצה. אפילו שהוא לא חבר בתנועה.  חיכיתי לשמוע מה הוא אומר.
- איך היה?
- משעמם.  כל הזמן דברו על ירושלים.
- תרצה ללכת שוב?  לפעולות ?
- בטח, אבל לא לטיולים, כי את ירושלים אני כבר מכיר.

~~~~~~~~~~~~~~~~~
1-0 לישראל, שמפעילה כל כך הרבה תנועות נוער. למרות שאין כמו התנועה שעל ברכיה אני גדלתי.

מישהי פנתה אלי השבוע במייל.  רצתה לקבל טיפים למקומות טרנדים, חמים, לוהטים, מגניבים ומאאאמממים באמסטרדם.  “אני לא חושבת שאני יכולה לעזור” כתבתי, אבל היא לא האמינה.
“באמת? מה, את לא מכירה מקומות בעיר?מה עם איזו פינה סמויה שרק אנשי העיר יודעים עליה?” למרות שזה היה במייל, יכולתי לשמוע את הקול שלה ואת חוסר האמון.  יכולתי לשמוע אפילו טיפה של אכזבה.  איך זה שאני לא מוכנה לחשוף את סודות העיר, אפילו שהיא שאלה בנימוס ומאוד יפה.  אני לא יודעת למה, אבל הרגשתי צורך להצטדק.  איך זה שאמסטרדם היפה, מתבזבזת עלי. כמעט התחלתי להיות נבוכה.  בושה וחרפה…. ככה לא להנות מהעיר, האורות, הקסם, מההייפ, מהחיים בעיר בינלאומית, מהמסיבות, הסמים והחשק.

“בואי נראה… “  כתבתי לה,
“למרות שאת לא מאמינה לי…יום יום אני יוצאת לעבודה על כביש A10 לצפון אמסטרדם.  עובדת בבנין משרדים באזור שמזכיר קצת את אזור איילון. אחה”צ אני חוזרת לדרום העיר, על אותו כביש, כדי להגיע הביתה.  קניות וכאלו עושה ליד הבית.  בסופשבוע אני מסתובבת עם הילדים במקומות שילדים אוהבים ומדי פעם הולכת לסרט בקולנוע או למסעדה.   תחליפי לי את אמסטרדם בגבעתיים ואני לא אשים לב..”
כתבתי לה ונזכרתי ברגע אחד, שהיה לי לפני כמה שבועות.  באיזה יום שני אחד, נסעתי לבד לדקטלון (חנות ספורט ענקית).  חיפשתי מחלקיי שלג לילדים.  הסתובבתי בין הטורים הענקיים של ציוד וביגוד ספורט.  באזור של הבגדים, ראיתי מכנס טרנינג סגול מקטיפה, שחשבתי שייהיה מצויין להסתובב אתו בבית.  אחר כך ראיתי גם את העליונית.   “נהדר! סט!” חשבתי אז.
רק בקופה, קלטתי פתאום כמה הזדקנתי במחשבה שלי.   פחחח, סט טרנינג בית, סגול, מקטיפה…  “את זה אני לא לוקחת” אמרתי לקופאית והחזרתי את הטרנינג.  הצלתי את עצמי.  רגע לפני הצלילה לבורגנות הנוחה ..

אתמול, בדרך הביתה, שאלתי את קריסטל על מקומות טרנדיים באמסטרדם.  אולי היא מכירה.  קריסטל היא אמסטרדמית מלידה, בת גילי, רווקה.  בטוח היא מסתובבת ומכירה.  קריסטל חשבה רגע ואמרה, שבעצם כבר עשר שנים בערך היא לא רוצה להגיע לשום מקום טרנדי.  “צפוף שם, היא אומרת, בכל מני מוזרים שאני לא מכירה ובכלל, יש עכשיו כאלו סדרות מצויינות בטלוויזיה… “

אם שואלים הולנדי שנמצאים אתו ביחסים ידידותיים, how was your weekend? מקבלים תשובה מפורטת מאוד.  כמעט ברמת השעות.  איפה הם היו בבוקר ומה עשו אחרי הצהריים ומי בא לבקר אותם ואיפה הם היו בערב ומתי הם הלכו לישון. ממש מספרים סיפור.  זו תשובה מפורטת, מאנשים שסתם חולקים איתי את אותו החלל במשרד, והיא לא תואמת את הסטנדרט הישראלי אליו אני רגילה.
“איך היה בסופשבוע?”  “אחלה”.  תשובה מפורטת מאוד תהייה “אחלה - הלכנו לים”.
אני חושבת שפיענחתי את הצורך שלהם לפרט.  זה בעצם מן סוג של תכנות התנהגותי.  כל יום שני, שואלת המורה את התלמידים איך היה סוף השבוע שלהם והם נדרשים לספר.  המלכה, כך שמתי לב, מסמנת לה בסוף השבוע מאורעות חשובים (קניתי נעליים, נסענו לטייל, נסענו לסרט וכדומה).  היא מסבירה - שיהיה לה מה לספר בכיתה.   הילדים מתבקשים בסבלנות להקשיב לחברים שלהם והמורה נותנת פידבק חיובי לחוויות סוף השבוע.
כשאני שואלת את הקולגות שלי בנימוס איך היה הסופ”ש ומקבלת תשובות מפורטות, אני מופתעת, בעיקר כי זה לא באמת מעניין אותי וגם, כי את אותו הסיפור הם מספרים לכל מי ששואל.  באותה רמת פירוט.  ואני, כששואלים אותי, מאכזבת ואומרת  it was a good one.

השנה וחצי האחרונות, היו תקופה מאוד קשה עבורי.  מקצועית ואישית.  תקופה שבה אני צריכה להתמודד עם הרבה מאוד מחסומים כמו שפה, תרבות וחברה מקצועיים, הבנת הפעילות העסקית, הכרת הרבה מאוד מערכות מידע, תהליכים ארגוניים, אנשים והרגישויות שלהם.  זו היתה ועדיין במובן מסויים תקופה שבה אני מרגישה איך בצפורניים שלי, אני חוצבת לי דרך מקצועית.  איך אני לומדת לשלב את המטען שאני מביאה איתי: התובנות, המקוריות, הכרת מערכות ארגוניות אחרות לגמרי, במקום החדש הזה.  זה לא היה לי קל.  זה עדין לא פשוט, אני עובדת לפעמים עם מנהלי פרוייקטים, או אנשים שהם עצלנים טיפשים יהירים ומעט בורים.  קשה לקבל  שיתוף הפעולה  אמיתי, עם אנשים שמעניין אותם רק הסנדוויץ שלהם ולצאת מוקדם הביתה.    זה קשה, בעיקר כי המנהל שלי, הוא פרפקציוניסט גאון תובעני וקשה.  הוא זרק אותי למים הקרים, “לעמוקים”,בלי מצופים.  שיחות ארוכות היו לי איתו בשנה וחצי האחרונות.  שיחות, שבהם רוב הזמן הוא מראה לי איפה אני מעגלת פינות ומפשלת.  איפה אני לא מספיק טובה.  איפה אני לא מתאימה.   עבדתי קשה,  הרבה יותר ממה שהייתי צריכה לעבוד, בהתאם להגדרת המשרה שלי.  אבל המנהל שלי, היה אומר לי, שאני לא מספיק מהירה, או  לא מספיק מדוייקת.   בין לבין היו לי מטפלות פשלונריות שהתחלפו ובית להחזיק עם ילדים אהובים ושפויים.  אני לא יודעת מאיפה שאבתי את ההתמדה להמשיך.   ברגעים קשים, היתי מפנטזת על מכתב התפטרות נוקב ואחר כך מנוחה נכונה בבית.  הייתי מפנטזת על חדר כושר ושופינג וכתיבה של ספר.  “החיים הטובים”.
יכול להיות שהדרייב שלי, היה שאני באמת רוצה לעבוד במקצוע הזה, שאני לומדת תוך כדי ריצה.  שבאמת מעניין לי, שיש לי פה מקום נרחב להתפתח.  יכול להיות שהדרייב שלי היה, בהרבה מהמקרים תלוש המשכורת והתמיכה של העילוי, שתמיד בהתחלה זה קשה.   אני לא מספיק יודעת לנתח את זה.  אני רק תמהה, בהתחשב בקשיים האלו.
השבוע היתה לי איתו שיחת הערכה.  נכנסתי עם טישו ביד.  תארתי לעצמי שאני תיכף אקבל על הראש והדמעות של העלבון והתסכול יצוצו להן.  אחרי שיחת נימוסים קצרה הוא סיפר איך הוא רואה אותי.  הוא אמר שהוא גאה מאוד להיות המנהל שלי, הוא שמח שעל אף הקשיים שהיו, לא וויתרתי.  הוא שמח שאני חלק מהצוות שלו.  “את בעלת מקצוע טובה”. הוא הוסיף, שקפיצת המדרגה שעשיתי בשנה וחצי האחרונות מדהימה ושהוא לא האמין שאני אצליח.  הוא חושב שאני מביאה איתי משהו רענן, אתי, אכפתי.  משהו שאין להרבה אנשים, ושאני יודעת להביא תוצאות טובות, “את עשית את זה”, הוא אמר לי.  אני מאמין בך.  אחר כך הוא המשיך לדבר, אבל אני כבר לא שמעתי.  חשבתי על המחיר ששילמתי, על השיערות הלבנות שצמחו לי, על הלילות חסרי השינה, על הבהלה שהיתה אוחזת בי כשהייתי רואה אותו ואת העיניים המאוכזבות שלו.  המחיר הזה היה כבד, שנה וחצי הסתובבתי עם תחושה חזקה שאני לא מספיק טובה ולא מספיק מתאימה.  שכר הלימוד עבור המקצועיות הזו, שאני רוכשת לעצמי, הוא גבוה מאוד.
בסוף השיחה, אמרתי לו שאני רוצה להפחית בכמות השעות שאני עובדת.  הוא הסכים.  אנחנו נתחיל ביום חופשה, פעם בשבועיים - ואחרי תקופה של חודשיים - שלושה, נעריך ביחד את המצב.  באופן אישי אני שואפת להגיע ליום חופשה, פעם בשבוע.  ארבעה ימים של עבודה, במקום חמישה, מאוד קוסמים לי.

לכבוד היומולדת שלי, שחל היום, העילוי הפתיע אותי והזמין לנו מקום בטירה שהפכה למלון בוטיק על הר גבוה מול אגם. ארבע וחצי שעות נסיעה, ואנחנו בסוף שבוע רומנטי, בלי הילדים, שנשארו עם סבתא.
נסענו לגרמניה ביום שישי, חזרנו היום, אחרי הצהריים.  בין לבין, גם טיילנו.
הנוף, עוצר נשימה.  האגם שוכן בין ההרים האפורים שברקע, למרגלות הטירה יש כפר קטן שנראה כמו לקוח מאגדות על היידי בת ההרים.

קצת התבאסנו שהמצלמה שהבאנו לא עבדה, אבל ידענו שאפשר לסמוך על האינטרנט.

זה היה יומולדת בדיוק לטעמי.  (אני חושבת שזו הפעם הראשונה מזה שנים שלא בכיתי ביומולדת.  הייתי יותר מדי מאושרת).