איכשהו… גם אם הם מתגוררים בהולנד, או בדרום אוסטרליה, בסופו של דבר, בקרב הישראלים,  תמיד יעלה הדיבור על החזרה הביתה - לישראל.  אולי לא בכל שיחה, אולי לא עם הנייטיבז, אולי לא באופן קבוע, אבל תמיד זה יהיה ברקע.  יש כאלו שמחשבים את קץ הגלות לאחור, ברגע שהם יצאו מישראל, אחרים מסרבים לנקוב בתאריך.  יש שנותנים זמן גלובלי, טנטטיבי כמובן. כשהקטן יכנס לכיתה א’, כשהגדולה תסיים את הבגרות, אוטוטו…  אחרים מדברים על אף פעם.
שיחות על חזרה לישראל מעלות באופן נוקב את שאלת הההוויה .  למה אנחנו פה?  למה לא שם?  מה חשוב בחיים?  מה חסר לנו?  מה טוב לנו? נראה לי, ששיחות “לאן פנינו מועדות” הן איכשהו מה שיכול להרוס מסיבה. תמיד יהיו כאלו שישמיצו עד דוק את הסביבה המקומית, או את ישראל.  תמיד יהיה מי שיאנח וידבר על המצב, הכלכלי \ הבטחוני \ המדיני \ מעמד האישה \ זכות השיבה \ ההשכלה הגבוהה \ החינוך \ הדמקורטיה הישראלית.  טוב לא יכול לצאת משיחות כאלו, בעיקר אם הן רבות משתתפים.

שגיא, שעובד איתי, פיתח את מודל ה- LAFA שמכיל מרכיבים למדידת הגעגועים:

Language
At Home Feeling
Friends Family & Food
A better climate

לפי המודל, אפשר לזהות את רמת בשלות האדם לחזור לישראל. כאשר כל התשובות, ביחס לישראל, מבטאות כמיהה - אפשר לדעת… באותה המידה, אפשר להשתמש במודל, כדי לחזות, מי מהסובבים, ימצאו את ההזדמנות הראשונה כדי  לצאת מישראל.
נראה לי שהמודל הזה, הוא לא פחות ממבריק.  מה מדד הLAFA שלכם?

בסוף השבוע האחרון, פליני נסע ליומיים, למחנה.  מאז שהוא היה קטן, היתה לי הרגשה שהילד נולד להיות חלק מאיזו תנועת נוער.   אני , לדוגמא,  הייתי צופה נלהבת (בטלוויזיה).  העילוי לעומתי, לא התמיד במיוחד. הוא היה בצופים קצת בכיתה ה’ ואחרי איזה טיול או שניים, בכיתה ו’ הוא מיצה את הנושא והפך לאחד מאלו שמציקים לבנות ומסתובבים עם הערסים של השכונה (ועל ההתנהגות שלו בעבר, הוא קיבל משמיים - אותי ).
מעניין הקונספט הזה של תנועות נוער.  בישראל, ככה נדמה לי, כל מתנ”ס או מפלגה מקימים תנועה לנוער העתיד, אבל פה, אין יותר מדי.  בקרב הגויים, אני לא רואה צופיפניקים גאים, או חבורות אחרות של ילדים במדים הולכים בשירה אחרי איזו מדריכה מחוצ’קנת.  רוב בני הנוער הולכים לחוגי ספורט (כדורגל, כדורסל והוקי דשא) ולפעמים הם נפגשים בבאולינג המקומי או בפאב.   אצל היהודים לעומת זאת, יש שתיים מרכזיות - הבונים ובני עקיבא. אני לא יודעת, עד כמה חזקה תנועת הבונים, אבל בני עקיבא, פורחת.  עובדה שכל החבר’ה מבית הספר נפגשים בשבת בקן.  הנה, למרות שאנחנו לא דתיים ולמרות התנגדותי לערכי התנועה החדשים  בכל זאת, אני מרשה לילד ללכת ולהצטרף.

המאאאממת, היתה באיזו פעולה או שתיים והתמרמרה, שכל הזמן מתפללים ושצריך לבוא עם חצאית לא קצרה.  פעולה או שתיים הבהירו, שבני עקיבא, זה לא בשבילה.   האם אצל פליני, זה יהיה אחרת?
בסוף השבוע האחרון, היה להם טיול ליומיים.  כל החברים של פליני הצטרפו, הוא גם רצה. אפילו שהוא לא חבר בתנועה.  חיכיתי לשמוע מה הוא אומר.
- איך היה?
- משעמם.  כל הזמן דברו על ירושלים.
- תרצה ללכת שוב?  לפעולות ?
- בטח, אבל לא לטיולים, כי את ירושלים אני כבר מכיר.

~~~~~~~~~~~~~~~~~
1-0 לישראל, שמפעילה כל כך הרבה תנועות נוער. למרות שאין כמו התנועה שעל ברכיה אני גדלתי.

זה נחמד, שפעם בחצי שנה בערך, מתארגן* לו שוקבוק במוזיאון ההסטוריה היהודית.  זו הזדמנות לפגוש ישראלים ובעיקר בעיקר, הכי חשוב, לרענן את ארון הספרים המתפקע שלנו.   ביקשתי מהגמדים, שיכינו ספרים שהם מוכנים למכור.  העילוי הצטרף והוסיף לערמת הספרים עוד ועוד.  זה היה רגע קשה.  הילדים היו עדים למאבק.  הוא מוסיף ספרים לערימה, אני מחזירה למדף.  אפילו הזלתי דמעה, הוא לא התרגש.  “אם את רוצה חדשים, את מוכרחה להפטר מהישנים”. “את זה לא!” בחירוף נפש, החזרתי הספרים למדפים.  “את זה אני אוהבת!  את זה, קיבלתי מריקי.  את זה אני צריכה עוד להחזיר לבת שבע, את זה פעם לקחתי לגיא”.   קשה לי הפרידה.  כל ספר, מגלם בתוכו אינטראקציה וזיכרון, לא רק עם הגיבורים והמחבר, אלא גם עם אנשים שהמליצו לי או מהם את הספר לקחתי (השאלתי אך טרם הספיקותי להשיב) .
אני יכולה לדמיין את האצבעות שלהם, כמו האצבעות שלי, מרפרפות על הדפים, מלטפות את השורות.
בסוף כל חופשה בישראל, בסוף כל ביקור בעיר, ארון הספרים שלנו מתמלא בעוד כמה.  יש ספרים, שאני קונה ולא קוראת.  עמוס עוז לדוגמא.  קונה, רק כדי לפרגן למחבר.  יש ספרים שאני קוראת, נתקעת באמצע, אבל מזהה את האיכות ויודעת שאולי פעם, אני אחזור אל הספר שוב.  יש ספרים, שאני כל כך מחבבת שהכריכה שלהם כבר מהוהה עד מאוד.

אל השוקבוק הפעם, הגעתי עם עגלת שוק מלאה בספרים.   חלק הצלחתי למכור, חלק לא.  הקונספט הוא פשוט:  כל ספר שמוכרים, נקנה על ידי שוקבוק ב- 2 אירו, כל ספר שקונים, עולה בין 1 אירו ל-4 אירו.  הוגן.
לרוב אני משתדלת לכתוב על כריכת הספר, את השם שלי, התאריך והנסיבות שהוא נרכש.  אספנות.

שוקבוק מתמקם בבית הקפה של מוזיאון ההיסטוריה היהודית שנמצא במרכז העיר. איכשהו יוצא שרוב המבקרים, ככה נדמה לי, הן  מבקרות עם ילדים, שכבר נפגשות לקפה.
בזמן שנפטרתי מ-12 ספרים ומצאתי 6 ספרים** שאני רוצה לקחת, פליני וחברה שלו הסתובבו במוזיאון והתפעלו ממוצגים עתיקים.  אני חושבת שבשבוע הבא, בלי נדר, נעשה פעילות משפחתית שם.  יש במוזיאון גם אגף ילדים ואני אוהבת את המבנה שמשלב ישן וחדש.

חלונות במבט פנימה.
אחרי שרוויתי נחת מהשוק וההסתובבויות, לקחתי את פליני וחברה שלו, לאכול פלאפל בעיר.
(אם כבר עושים פעילות עם אופי ישראלי)
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
* אני לא יודעת מי בדיוק מארגן את שוקבוק אבל היוזמה מצויינת.
** לקחתי הביתה את הספרים הבאים:
נער החידות מבומבי - ויקאס סווארופ
חברים מוחלטים - ג’ון לה קארה
הר אדוני - ארי דה לוקה
גלנקיל (מותחן כבשים) - לאוני סוואן
ימי שלישי עם מורי - מיץ’ אלבום
חמשת האנשים שתפגוש בגן עדן - מיץ’ אלבום
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

עילוי יקר - אל תהסס, לא בעוד ארון מדפים לספרים אני חושקת, כי אם  ברידר.

אי אפשר להתחמק מעליצות חג המולד שאופפת אותנו.  תחנות הרדיו משמיעות מרתונים של שירי חג המולד מכל מני תקופות שהמאפיין העקרי שלהן הוא פעמונים ברקע.  אני חושבת שמי שמקבל תמלוגים בשמו של פרנק סינטרה, עושה הרבה מאוד כסף בתקופה הזו.  בטלוויזיה, הפרסומות מקבלות גוון חגיגי משפחתי ורך.

הכל מואר.  חג האורות היו צריכים לקרוא לזה. מנורות קטנות מלופפות על מרפסות הבתים, סביב דלתות וחלונות.  ההולנדים לא חוסכים בחשמל, כשזה מגיע לחג שלהם. סביב במרכזי הקניות והבילוי אפשר לראות עצים שכל הענפים שלהם מכוסים מנורות.  זה מקסים!  (להבדיל, נדמה לי שברחוב ביאליק, ברמת גן, יש לפעמים מנורות שתלויות בין העצים בחורף.  איך אפשר שלא להעריץ את צבי בר על הרצון להאיר את חייהם של תושבי רמת גן?)
בעבודה שלי , רוח חג המולד מפעמת אף היא, בכל מקום.  בלובי הבניין יש חג עץ מולד ענקי ומקושט, בקנטינה, יש בובה ענקית של סנטה.  בכל פעם שמישהו עובר ליד הבובה,היא מזיזה  את הראש עם הו הו הו מתגלגל ופעמונים שמנגנים ברקע.  לפני כמה ימים, הביאו עץ למשרד והקולגות שלי הלכו לקשט את העץ ולהתפעל ממנו.  “בואי לעזור” הם הציעו לי, אבל אני התחפרתי בתרוץ “מצטערת, נורא עסוקה, יש לי דד-לין”. איכשהו, גם אם מדובר בלקשט עץ בכדורי פלסטיק מצופים בצבע מטאלי, ובכמה מנורות - היה לי מאוד קשה לחשוב שאני לוקחת חלק בפעילות הזו. אני מתפעלת מהיופי של האורות והעץ, אבל לא יכולה באמת להתעסק עם עץ חג המולד.   מה שהפתיע אותי, זה שבעצם אני לא זוכרת בישראל כזו חגיגה סביב חג האורים שלנו. אני לא זוכרת חנוכיות בכל משרד ושירי חנוכה ברדיו.  יכול להיות שזה בגלל הקונוטציה הרחבה של החג - מעטים מול רבים, נלחמים על החיים, כמעט אין תקווה, היוונים הרשעים וכדומה.    אולי זה בגלל שלא צריך להזכיר לאף אחד שכבר חנוכה, ממילא הסופגניות בכל מקום מזכירות את זה.  אני חושבת שזה מעניין, שאנחנו - היהודים, חוגגים את החגים שלנו בצנעה, בלי אורות ופעמונים.  מקסימות נר, שניים - שמונה.
מהיום, עד לינואר, אני משנה את החתימה שלי בעבודה ל- happy holidays everyone .  בסופו של דבר, כולם חוגגים את האור, בתקופה החשוכה הזו.
חג שמח!!!
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
בהזדמנות חגיגית זו, יומולדת שמח גם ליצחק, מקוראי הבלוג השקטים.
שגיא, ביקש למסור לך, באמצעות הבלוג,  בריאות, אושר ואהבה.  הוא חושב עליכם הרבה מאוד.
מזל טוב!!!

כשהביייביסטר החדשה התחילה לעבוד אצלנו, לפני חודשיים וחצי בערך, העובדה שלא היתה לנו מזוזה התחדדה לי לפתע (היה לי לא נעים ממנה - היא חרדית  אמיתית עם יחוס..) והתחלתי לדבר על זה בקול רם.  חברים שלנו, הפתיעו אותנו עם מזוזה ענקית, כסופה ומכוערת ובטקס מצומצם ומלא פאתוס, הנחנו את המזוזה בפתח הבית.  זה הרגע, טוען העילוי, שבו עשינו את טעות חיינו.  “עד אז, אלוהים לא היה מודע לקיומנו, מאז - תראי מה קרה…”  והוא מתייחס לעומס המאורעות האחרונים:  אירופה מתמוטטת לו בעבודה והוא רץ עם סלוטייפ וירטואלי להחזיק את כולם, פליני שבר את הרגל, אני הייתי חולה (אפילו ירדתי כמעט 3 קילו מהמחלה,שהם כמעט 10 אחוז מהמשקל שלי..), הגדולה מתחצפת למורים בבית ספר ולי קוראים לשיחות, השיפוץ שהתחלנו והקבלן ההולנדי הצייקן שמתמוטט כמעט, כשמעיזים לחלוק עליו….
אני אומרת לעילוי, שאולי בזכות המזוזה הדברים דווקא פחות נוראיים, אבל אני מסכימה שהעומס הוא בלתי נסבל. רצף האירועים מותח את שאריות יכולת הארגון וההכלה שלנו. לפעמים כמו במיתוס של סיזיפוס, אנחנו רואים איך הסלע נשמט לנו מהידיים וצריך להתחיל שוב, אבל זה בסדר, אנחנו מבינים את כללי המשחק.

בזמן האחרון, בסוף כל יום אני מתמלאת בהודיה.  עוד יום עבר ואנחנו בסדר.  לא התפטרתי, לא פוטרתי, לא התגרשתי, לא הכתי אף ילד, לא העלבתי אף אחד.  הכל בסדר, החיים דבש.