בסוף השבוע האחרון, פליני נסע ליומיים, למחנה.  מאז שהוא היה קטן, היתה לי הרגשה שהילד נולד להיות חלק מאיזו תנועת נוער.   אני , לדוגמא,  הייתי צופה נלהבת (בטלוויזיה).  העילוי לעומתי, לא התמיד במיוחד. הוא היה בצופים קצת בכיתה ה’ ואחרי איזה טיול או שניים, בכיתה ו’ הוא מיצה את הנושא והפך לאחד מאלו שמציקים לבנות ומסתובבים עם הערסים של השכונה (ועל ההתנהגות שלו בעבר, הוא קיבל משמיים - אותי ).
מעניין הקונספט הזה של תנועות נוער.  בישראל, ככה נדמה לי, כל מתנ”ס או מפלגה מקימים תנועה לנוער העתיד, אבל פה, אין יותר מדי.  בקרב הגויים, אני לא רואה צופיפניקים גאים, או חבורות אחרות של ילדים במדים הולכים בשירה אחרי איזו מדריכה מחוצ’קנת.  רוב בני הנוער הולכים לחוגי ספורט (כדורגל, כדורסל והוקי דשא) ולפעמים הם נפגשים בבאולינג המקומי או בפאב.   אצל היהודים לעומת זאת, יש שתיים מרכזיות - הבונים ובני עקיבא. אני לא יודעת, עד כמה חזקה תנועת הבונים, אבל בני עקיבא, פורחת.  עובדה שכל החבר’ה מבית הספר נפגשים בשבת בקן.  הנה, למרות שאנחנו לא דתיים ולמרות התנגדותי לערכי התנועה החדשים  בכל זאת, אני מרשה לילד ללכת ולהצטרף.

המאאאממת, היתה באיזו פעולה או שתיים והתמרמרה, שכל הזמן מתפללים ושצריך לבוא עם חצאית לא קצרה.  פעולה או שתיים הבהירו, שבני עקיבא, זה לא בשבילה.   האם אצל פליני, זה יהיה אחרת?
בסוף השבוע האחרון, היה להם טיול ליומיים.  כל החברים של פליני הצטרפו, הוא גם רצה. אפילו שהוא לא חבר בתנועה.  חיכיתי לשמוע מה הוא אומר.
- איך היה?
- משעמם.  כל הזמן דברו על ירושלים.
- תרצה ללכת שוב?  לפעולות ?
- בטח, אבל לא לטיולים, כי את ירושלים אני כבר מכיר.

~~~~~~~~~~~~~~~~~
1-0 לישראל, שמפעילה כל כך הרבה תנועות נוער. למרות שאין כמו התנועה שעל ברכיה אני גדלתי.

אני לא זוכרת את ימי התיכון שלי כתקופה שבה למדתי הרבה.  קראתי הרבה, בהיתי הרבה ובעיקר מרחתי את הזמן.  תלמידה בינונית, רוב הזמן.  לא זוכרת אם זו אני שהייתי בינונית חסרת אחריות על תהליך הלימודים שלי, או שזה פשוט, בגלל שלא נדרשתי למאמץ מתמיד.  אולי זה ככה אצל כולם בישראל - רמת ההשקעה שנדרשת מהתלמידים היא לא גבוהה במיוחד.  כשהמאאממת התחילה את התיכון שלה (כיתה ז’), הופתעתי מאוד מרמת ההשקעה שנדרשת ממנה, כתלמידה.  היא מסיימת ללמוד בסביבות 3 כל יום ומהרגע שהיא מגיעה הביתה, היא מכינה שיעורי בית בממוצע 4 שעות ביום.  כל שבוע יש מבחן במקצוע אחר ויש שבועות בהם כל יומיים יש מבחן.  כשהיא התחצפה, קראו לי לשיחה.  מחזיקים אותם קצר.
כששמעתי, שבמערכת שלה יש גם שיעור מוסיקה, די גיכחתי בלב שלי.  שיעור מוסיקה בתיכון, שהוא לא תיכון אומנותי, זה בדרך כלל (מנסיון חיי הדל), שיעור שבו מעבירים את הזמן ונותנים למישהו קצת לבלבל את המוח.  אבל הופתעתי מרמת הרצינות שנדרשת מהתלמידים.  יש ספר לימוד, הילדים מחוייבים ללמוד תווים ולהתכונן בקטעי נגינה קלים לשיעורים.   הם לומדים להקשיב לקטעי מוסיקה, לנתח אותם - להבחין בין המוטיבים והכלים השונים.  אני מלאה בהתפעלות והיא מאושרת, מתכוננת על קטע נגינה חדש.  יש בזה משהו מאוד יפה בעיני, שגם ילדים שלא זכו לחינוך מוסיקלי בחוגים אחרי הצהריים, יכולים ללמוד תווים ולקבל פתח לחינוך מוסיקלי קל.  ידע כללי.  תרבות עולם.
היום, היא בקשה שאני אקנה לה שמלה יפה.  יש להם נשף באמצע דצמבר והם מחוייבים בקוד לבוש.  “חצאית וחולצה זה גם טוב?”   “לא, זו חייבת להיות שמלה חגיגית.  כמו שהבנים מחוייבים לבוא בטוקסידו ולא בג’ינס וג’קט, גם אני חייבת בשמלה יפה, חגיגית”.   זה יפה בעיני - יוצאים לרגע מהג’ינס היומיומי, מהשיעורים והיומיום ולרגע מתנסים בהתנהגות גבוהה, חגיגית, אחרת.  מלמדים אותם איך להתנהג בנשף. איך להתלבש.  מה מצופה מהם.  אני מתארת לעצמי שהנשפים הראשונים הם מביכים להחריד (אולי זו רק אני שנבוכה בקלות), אבל אחר כך, הם לומדים לנהל small talk ולהתנהל באלגנטיות.  אני מתפעלת.

Embera Tribe Dance: Gamboa Rainforest Resort Image © 2007 Charlyn Keating Chisholm, licensed to About.com

המורים והצוות גם הם באים, כולם חגיגיים, כולם יפים, פעם בשנה. חשבתי על זה, שמעולם לא הייתי בנשף (חוץ מאולי מסיבות חתונה) ושזה נורא נחמד שמלמדים אותם איך להתנהג.  בשנה שעברה היא אפילו למדה ריקודים סלונים  - ולס, צ’ה צ’ה צ’ה וכל מני כאלו שאין לי בהם מושג.
<אם מישהו ילמד אותם גם איך להחזיק מזלג וסכין כמו שצריך, אני בכלל אתמוגג>.
בינתיים, לפני כמה שבועות, קיבלנו בדואר מעטפה גדולה, עם לוגו בית הספר.   המעטפה היתה מיועדת להורים של התלמידה המאאאממת.   היה שם מכתב כללי ועוד שני דפים.  האחד - דף שבו מתוארים הימים והשעות שבהם היא נעדרה או איחרה מבית הספר והשני דף עם הציונים שלה במקצועות השונים ועוד כמה מילים אישיות שכתב לה המחנך.  מסתבר שזו התעודה של הסמסטר.  מצא חן בעיני איך שההורים מקבלים את המסמך בדואר.
אחרי כמה ימים ראיתי את הבוס שלי מתעמק באיזה מסמך.  הוא סיפר לי, שהוא קיבל את התעודה של הבן שלו, הוא בגן חובה.  התעודה מספרת שהילד בונה דגמים תלת מימדיים מאוד מורכבים  של דינוזאורים.  הוא הראה לי את התעודה המודפסת, שבה יש התייחסות למימדים שונים ולהתקדמות של הילד. בחיים לא קיבלתי איזו תעודה מאנשי חינוך שמתייחסים להיבטים רגשיים שכליים, מוטורים וכדומה של הילדים בגן חובה.   קצת קינאתי בדרך בה יש התייחסות מקצועית לתחומי ההתפתחות של הילד שלו והשקעה בדיווח מקצועי וברור להורים.  אני לא יודעת אם זה הבית ספר הספציפי הזה , או שככה זה בהולנד.  בכל מקרה, בבית הספר של פליני והמלכה, אין דבר כזה.  התעודה, שאותה מקבלים פעמיים בשנה, כתובה בכתב יד ומזכירה לי את התעודות מבית הספר היסודי שלי, לפני יותר מעשרים שנה.  אולי זה בגלל שפליני והמלכה, לא לומדים בבית ספר הולנדי רגיל אלא בבית ספר חביב, אך חובבני להחריד, של יהודים גלותיים (אבל בעלי לב חם).

לפעמים אנחנו  משחקים משחק כזה, העילוי ואני - איפה אנחנו רוצים \מוכנים\ לא רוצים לגור בעולם.  “מה אתה אומר על שבדיה?”, “מוכן.  אוסטרליה?” “רחוק.  לא רוצה.  יפן?”, “אפשר , אבל בלי הילדים.  יוון?”, “מוכנה.   תימן?” ככה עד שמגיעים למקומות אבסורדים כמו איזה אי קטן באוקייאנוס השקט, או מדינות שבחיים לא חשבנו על מגורים בהם.  לטביה.  פני כשבוע, קיבלנו הצעה אמיתית - מדינה במזרח אירופה.  תרשו לי רגע לא להגיד איזו.  תנאי ראשון במשא ומתן היה מימון מלא של בית הספר הבינלאומי הפרטי.  המשא ומתן עבר עליות ומורדות.  כל שעה בערך העילוי היה מתקשר אלי, או שאני הייתי מתקשרת אליו.  כל כמה שעות שיניתי את הדעה שלי מן הקצה אל הקצה.  מה יהיה איתי?  מה יהיה עם הילדים?  איך נסתדר?  האם זה משהו שאנחנו רוצים?

התפקיד שהוצע לעילוי - חלומי.  הסמכויות - רבות רבות, אפשרויות הקידום - ללא גבולות.  הכסף, לא היה השיקול המהותי במחשבה על המעבר.  בסופו של דבר, כשאנחנו מאבדים את השכר השנתי שאני מרוויחה היום, זה לא יוצא כל כך שווה מבחינה כלכלית.  מרכז הדיון ביני לבין העילוי, היה הילדים. האם נכון להעביר אותם שוב, אחרי שנתיים?  האם נכון למנוע מהם את המתנה הזו, של בית הספר הבינלאומי הפרטי?  האם המתנה הזו היא משהו שמתאים לילדים?  הרי רק לפני שנתיים (איך הזמן רץ כשנהנים) הוצאנו אותם ממערכת החינוך הישראלית והכנסנו אותם למערכת החינוך ההולנדית.  האם זה יהיה נכון להעביר אותם למערכת החינוך האמריקאית?
התייעצנו איתם.  המהממת, מיד אמרה שהיא נורא רוצה.  ממילא אין לה פה הרבה חברות ובית הספר הבינלאומי הפרטי הוא משהו שהיא תמיד חלמה עליו. פליני אמר שזה יהיה נחמד ללמוד הכל באנגלית אבל בשביל מה צריך לעבור בשביל זה. המלכה, לא כל כך הבינה מה זה אומר.  היא שאלה אם נמשיך לגור בבית הזה.

חצי מהזמן הייתי עסוקה בלהתלבט, מה הדבר הנכון לעשות.  בכלל לא דאגתי לעצמי ולהתפתחות האישית שלי.  ידעתי שתמיד אני אוכל לפתוח בלוג “משפחה ישראלית עוברת “.  חשבתי על הזמן שיתפנה לי לסרוג ולתפור ולעשות ספורט.  היום, אני עובדת בצורה מאוד אינטנסיבית.  דווקא מתאים לי הפסק זמן הזה.  לבטים.  באיזה רגע, כשהמו”מ נתקע, שמעתי את עצמי נאנחת, אנחת רווחה, כאילו אני לא צריכה להחליט, אני לא צריכה לעבור.  הנה, החליטו בשבילי - אנחנו נשארים בהולנד.  בדרך כלל אני מחליטה מאוד מהר.  ממילא רוב הזמן יש לי אג’נדה ברורה והעולם שלי בגוונים מאוד ברורים.  הפעם, היה לי מאוד קשה לקבל החלטה.  בעיקר, כי הרגשתי חורצת את גורל הילדים.

המו”מ המשיך והתקדם.  התקשרתי לפסיכולוג שאני מכירה.  “תגיד, מה אתה אומר?  יהיה נזק לילדים?”  הוא הקשיב.  אחר כך דיבר על החשיבות של היציבות. בעיקר בגיל ההתבגרות - בעיקר למהממממת.  לקטנים יותר, הוא אמר, זה פחות קריטי - כי הבית שלכם יציב.  יש ביניכם תקשורת תומכת, יש כללים ברורים.  זה בית חם ויציב ולכן המעבר, פחות קריטי עבורם.    שוב טלפון לעילוי.  סיפרתי לו שהפסיכולוג נתן אור ירוק.  “גם אני התייעצתי” , הוא אמר, “ודווקא קיבלתי דעה הפוכה.  בכל מקרה, אני חושב שכדאי שנפסיק להטריף את עצמנו.  הצעות טובות תמיד יבואו וכנראה, שאנחנו באמת עוד לא כל כך מוכנים לתזוזה”.

כשאין משפחה מורחבת מסביב, במרחק יריקה, זה משנה משהו בדינמיקה של התא המשפחתי המצומצם.  זה משנה משהו גם בתא המשפחתי הלא מצומצם, אבל זה כבר סיפור אחר. יוצא לנו לא פעם, לעילוי ולי לעשות חשבון נפש - מה עשינו, כשניתקנו את הילדים מהחמולה, מהשבט - מהסבא, מהסבתות מבני הדודים, מהדודים, מהדודים של אמא ואבא, מהבני דודים של אמא ואבא.  מה זה עושה, הניתוק הזה, מהשבט הגדול?  קשה לי להעריך היום, איך יהיה העיצוב האישיותי של הילדים, כתוצאה מהמרחק מהחמולה והיציאה מהתפקידים, שהיו התפקידים שלהם במערך - הגדולה, הגדול, הליצן, החכמה.  אני יודעת שישנם געגועים להמולה המשפחתית הגדולה.  לא פעם, הם מפצירים בנו להזמין עוד משפחות לארוחות חגיגיות אצלנו הביתה, בשביל השמחה והבלאגן.

בחשבון נפש פנימי וקטן, אנחנו מגלים, שיש גם משהו מאוד חיובי, ביציאה שלנו לגלות, כתא משפחתי קטן.  התגלית הזו, שאנחנו ביחד, היא תגלית מדהימה.  ההיכרות שאנחנו עושים עם הילדים, בכל פעם מחדש, כי אין מסיחי דעת ברקע - זה רק אנחנו והם, היא נהדרת.  פעם, באחת העבודות שלי בישראל, מישהו הסביר לי ש”אין ואקום” ואם אחד לא מתפקד, האחר חייב לתפקד במקומו.  אני לא זוכרת באיזה הקשר זה בא.  אני חושבת שהביטוי הזה, “אין ואקום”, מתייחס לזה שאנחנו מחוייבים, כחלק מהמנגנון שלנו אולי, למלא חללים וחוסרים.  במידה זו או אחרת, התפקוד שלנו כהורים השתנה בעקבות היציאה לגולה ואיתו השתנה משהו גם במערכת היחסים שלנו עם הילדים, בהיכרות שלנו איתם, בקשר, בחום.   אין ואקום, ואנחנו מחוייבים למלא חללים - לשמוע אותם, לחלוק איתם חוויות, לשתף אותם, להשתתף איתם, לבלות איתם זמן איכות, לטייל איתם, לתת להם תשומת לב.  אני חושבת שבישראל, נהנינו מאוד להשען על המשפחה ולצאת מהתפקוד שלנו כהורים - להשאיר את הילדים אצל הסבתות ולסוע לטייל כמו זוג צעיר רק אני והוא.  בשבתות בישראל, כשאנחנו מוקפים במשפחה, אני זוכרת שראינו את הכלל - את היער, את השבט.  אני לא זוכרת את העצים,הפרטים - את הילדים שלי, או האחיינים שלי. בין לבין גם יש עיתון של שבת, ודיבורים של גדולים - עם האחים וההורים והבני דודים. 

סופי השבוע פה, הם ארוכים - יומיים בכל שבוע שבהם הילדים איתנו. אין מסיחי דעת, רק אנחנו והם וחברים לפעמים. תשומת הלב ממוקדת בכל ילד, בתא המשפחתי המצומצם, בחוויות שלנו ביחד.  אנחנו יותר מטיילים, יותר הולכים לסרטים, יותר עושים משהו ביחד, יותר צוחקים.   אני מתמלאת בפליאה על התא הזה, על הילדים האלו על החיבורים הקטנים בינהם, על החיבורים ביננו.
לא ראיתי את זה קודם. 

זה שהנרייטה סולד, נפטרה ב-ל’ בשבט, לא מזיז לשאר העמים לקבוע את יום האם ל- 10 במאי. 
מודר-דח, כך קוראים לזה פה ורשתות השיווק נערכות במלא המרץ לענות על הצורך של הילדים והמשפחה לקנות משהו ליום האם.  בכל מקום היו פרסומות.  דיסקים עם שירי שמאלצ מיוחדים ליום האם, מערך סבונים, מערך תכשיטים, שמונצעס וכדומה.  
שבועות לפני יום האם (היום) כבר כרכרו סביבי הילדים, “מה את רוצה? ומה נקנה לך?” 
אמרתי להם שהם חמודים ולא צריך כלום, אבל הגדולה פינקה אותי בערכת סבונים וקרמים נפלאה של בודי שופ בריח מתקתק מאוד.  פליני שלא מקבל דמי כיס, פינק אותי בפרחים שהוא קטף מהגינה שלנו והמלכה עשתה לי עבודה בגן. 
כשהעילוי שאל אותי מה אני רוצה ליום האם, אמרתי לו שאני רוצה עגילים או טבעת.  אבל הוא רק אמר שאני ממש חמודה ושהוא אוהב את חוש ההומור והצניעות המיוחדים שלי.  “בגלל הצניעות הזו שלך התחתנתי איתך”.  כדי שיהיה לו טוב על הלב, לעילוי, קניתי לו נדנדת גינה מצויינת, שיהיה לו איפה לישון עד שאני אקבל תכשיטים,  וכוס חרסינה מצויירת עם פרחים. עבודת יד מארץ המוצא הרוחני שלי (פולניה). 

הילדים פנקו אותנו במיוחד היום, ניקו וסידרו אחרי הארוחות ואפילו הכינו פיצה לארוחת ערב.  כמעט ולא נכנסנו למטבח כל היום אבל בערב, כשרצינו לשתות תה גילינו שהמדיח מלא בשאריות תרד.  הכלים הפוכים והרצפה מלאה בקמח. 

 יום אם שמח!