ביום שישי הקרוב אנחנו עולים על טיסת לילה, אמסטרדם-תל אביב של KLM.  הטיסה הזו, היא הראשונה שלנו בכיוון ארץ הקודש, שלא חצתה את רף ה- 300 אירו.  בדרך כלל אנחנו טסים אלעל. תמיד זה עולה לנו קרוב ל-600 אירו לאדם.  שרון מהעבודה שלי סיפרה לי על המבצע של KLM וכבר בינואר הזמנתי כרטיסים.  ידעתי, שאני לא אהיה בסנכרון עם בתי הספר והסברים יידרשו, אך כרטיסים בפחות מ-300 אירו, לא מוצאים בכל יום. לבתי הספר הודעתי שההורים שלי מתחתנים (שיהיה במזל!) ויש חגיגה גדולה שמחייבת את המצאות המשפחה כולה בישראל.

הבעיה הגדולה ביותר שלנו, כשאנחנו באים לביקור היא המגורים.  אנחנו מאוד מוזמנים לישון אצל הדודה או על השטיח של ההורים, אבל זה לא זה… רצינו שתהיה לנו דירה משלנו, שנוכל לבשל בה אם יתחשק לנו ושנוכל לארח בה לקפה או להזמין את האחיינים לעשות מסיבת פיג’מות.  אנחנו נהייה בישראל כשבועיים ורצינו בית משלנו, שיאפשר לגמדים לבחור - אם הם רוצים הלילה לישון אצל הסבתא או איתנו או עם הבני דודים.  חיפוש מהיר ברשת הראה לי שיש הרבה מאוד דירות להשכרה לטווח קצר באזור תל אביב. המחירים אסטרונומיים, אבל כנראה שיש מי שמשלם.  כשקיטרתי על כך למכרה ישראלית, היא הציעה שאני אפרסם ברשת שאני רוצה להחליף.    פירסמתי במייל וקיבלתי מבול של תגובות.  חברים של חברים של חברים, כולם נורא ישמחו.  אולי את רוצה דירה בגדרה?  לא לא.  רק גוש דן, אבל תודה רבה על ההצעה.
גם אחרי שמצאתי דירה להחלפה, ברמת גן, עם זוג שישמח לגור בבית שלנו ולטייל באמסטרדם, המשכתי לקבל מבול של פניות.  יש מי שהציע להכנס לרשימת ההמתנה לקיץ 2010.  מה אכפת לך?

בשיחות עם טיילנים הולנדים מסביבי, הסתבר לי שהמתקדמים, נרשמים באיזה אתר שמתווך בין אנשים מכל העולם, שמחפשים דירות להחלפה.  הם משאירים את הבית שלהם, עם הוראות הפעלה, ומקבלי בית של מישהו אחר, ומישהו שלישי או רביעי בא לבית שלהם.  אף אחד לא עושה עניין מהפרטיות והפלישה אל הבית.  דווקא בשיחות עם ישראלים, לא הולנדים, הם סיפרו לי באכזבה שנורא צריך להזהר:  הם החליפו בתים עם ישראלים אחרים שהשאירו להם בית במצב מזעזע, מלוכלך, ריק ממצרכים, מבולגן.

מישהי אפילו ספרה לי על תכשיטים, שנעלמו.  אמא שלי הזהירה אותי שחייבים להחביא את הכל.
יכול להיות שאני קצת נאיבית, אבל יש לי הרגשה שהזוג שיקבל את הבית שלנו, יכבד את הרכוש והפרטיות.  הם הגיעו אלי דרך חברה טובה שלי.  אני קצת מתבאסת שהשיפוץ לא גמור באופן סופי - כולל הוילונות והגינה.  התקשרתי להתנצל .  נשמעו כמו זוג קיבוצניקים מגבעתיים, תמימים ויפי בלורית.   רק תני להם מקום להניח את הראש ואת אמסטרדם ברקע, לא צריך יותר.    בינתיים, את סוף השבוע האחרון אני מקדישה לסידורים אחרונים:  קניות, כביסות וסדר.   הוראות הפעלה לבית ולמכשירי החשמל צריכים להכתב,  המפתחות מהשיפוצניקים צריכים להלקח.   אני רוצה שהבית יהיה לעילא, שלא יהיו בושות.   אני מתרגשת.

איכשהו… גם אם הם מתגוררים בהולנד, או בדרום אוסטרליה, בסופו של דבר, בקרב הישראלים,  תמיד יעלה הדיבור על החזרה הביתה - לישראל.  אולי לא בכל שיחה, אולי לא עם הנייטיבז, אולי לא באופן קבוע, אבל תמיד זה יהיה ברקע.  יש כאלו שמחשבים את קץ הגלות לאחור, ברגע שהם יצאו מישראל, אחרים מסרבים לנקוב בתאריך.  יש שנותנים זמן גלובלי, טנטטיבי כמובן. כשהקטן יכנס לכיתה א’, כשהגדולה תסיים את הבגרות, אוטוטו…  אחרים מדברים על אף פעם.
שיחות על חזרה לישראל מעלות באופן נוקב את שאלת הההוויה .  למה אנחנו פה?  למה לא שם?  מה חשוב בחיים?  מה חסר לנו?  מה טוב לנו? נראה לי, ששיחות “לאן פנינו מועדות” הן איכשהו מה שיכול להרוס מסיבה. תמיד יהיו כאלו שישמיצו עד דוק את הסביבה המקומית, או את ישראל.  תמיד יהיה מי שיאנח וידבר על המצב, הכלכלי \ הבטחוני \ המדיני \ מעמד האישה \ זכות השיבה \ ההשכלה הגבוהה \ החינוך \ הדמקורטיה הישראלית.  טוב לא יכול לצאת משיחות כאלו, בעיקר אם הן רבות משתתפים.

שגיא, שעובד איתי, פיתח את מודל ה- LAFA שמכיל מרכיבים למדידת הגעגועים:

Language
At Home Feeling
Friends Family & Food
A better climate

לפי המודל, אפשר לזהות את רמת בשלות האדם לחזור לישראל. כאשר כל התשובות, ביחס לישראל, מבטאות כמיהה - אפשר לדעת… באותה המידה, אפשר להשתמש במודל, כדי לחזות, מי מהסובבים, ימצאו את ההזדמנות הראשונה כדי  לצאת מישראל.
נראה לי שהמודל הזה, הוא לא פחות ממבריק.  מה מדד הLAFA שלכם?

בסוף השבוע האחרון, פליני נסע ליומיים, למחנה.  מאז שהוא היה קטן, היתה לי הרגשה שהילד נולד להיות חלק מאיזו תנועת נוער.   אני , לדוגמא,  הייתי צופה נלהבת (בטלוויזיה).  העילוי לעומתי, לא התמיד במיוחד. הוא היה בצופים קצת בכיתה ה’ ואחרי איזה טיול או שניים, בכיתה ו’ הוא מיצה את הנושא והפך לאחד מאלו שמציקים לבנות ומסתובבים עם הערסים של השכונה (ועל ההתנהגות שלו בעבר, הוא קיבל משמיים - אותי ).
מעניין הקונספט הזה של תנועות נוער.  בישראל, ככה נדמה לי, כל מתנ”ס או מפלגה מקימים תנועה לנוער העתיד, אבל פה, אין יותר מדי.  בקרב הגויים, אני לא רואה צופיפניקים גאים, או חבורות אחרות של ילדים במדים הולכים בשירה אחרי איזו מדריכה מחוצ’קנת.  רוב בני הנוער הולכים לחוגי ספורט (כדורגל, כדורסל והוקי דשא) ולפעמים הם נפגשים בבאולינג המקומי או בפאב.   אצל היהודים לעומת זאת, יש שתיים מרכזיות - הבונים ובני עקיבא. אני לא יודעת, עד כמה חזקה תנועת הבונים, אבל בני עקיבא, פורחת.  עובדה שכל החבר’ה מבית הספר נפגשים בשבת בקן.  הנה, למרות שאנחנו לא דתיים ולמרות התנגדותי לערכי התנועה החדשים  בכל זאת, אני מרשה לילד ללכת ולהצטרף.

המאאאממת, היתה באיזו פעולה או שתיים והתמרמרה, שכל הזמן מתפללים ושצריך לבוא עם חצאית לא קצרה.  פעולה או שתיים הבהירו, שבני עקיבא, זה לא בשבילה.   האם אצל פליני, זה יהיה אחרת?
בסוף השבוע האחרון, היה להם טיול ליומיים.  כל החברים של פליני הצטרפו, הוא גם רצה. אפילו שהוא לא חבר בתנועה.  חיכיתי לשמוע מה הוא אומר.
- איך היה?
- משעמם.  כל הזמן דברו על ירושלים.
- תרצה ללכת שוב?  לפעולות ?
- בטח, אבל לא לטיולים, כי את ירושלים אני כבר מכיר.

~~~~~~~~~~~~~~~~~
1-0 לישראל, שמפעילה כל כך הרבה תנועות נוער. למרות שאין כמו התנועה שעל ברכיה אני גדלתי.

השבוע התחיל קר, התקרר ואתמול היתה אפילו סופת שלגים.  אני מסייגת, אולי הביטוי סופת שלגים קצת גדול על התופעה בה שלג יורד ללא הפסקה במשך כמה שעות, עם רוח מנשבת.  כשיצאתי מוקדם מהעבודה, במיוחד כדי לעשות קצת קניות וסידורים, הצטערתי שלא החלפתי את הצמיגים לצמיגי חורף.  הקרח והשלג על הכביש הקשו מאוד את השליטה ברכב.  הנסיעה של 14 הקילומטרים, מהעבודה לאזור המגורים שלי, התארכה לשעתיים וחצי והבטריה בטלפון שלי התחילה לצפצף שנגמר.  ברדיו, הודיעו שבכביש המקיף את אמסטרדם, ה- A10, יש פקק עומד של 6-9 קילומטרים ואני נסעתי דרך הרחובות הקטנים והצדדיים של העיר.  רוצה כבר להגיע הביתה, אבל מברכת על היופי הזה מסביב.  הכל לבן, התעלות מכוסות שלג, מנורות קטנות מנצנצות בכל מקום ומשרות אווירה חגיגית.  ברדיו היו שירים נחמדים משנות ה-80 וה-90.  הנהגים האחרים נסעו כמוני, ב-20 סנטימטר לדקה והיו אדיבים להפליא.  אף אחד לא צפצף.  לכל מי שרצה, נתנו להשתלב - כולנו תקועים בתוך הדרעק הלבן הזה.  בחוץ היתה מעלה בודדה והשלג, לא הפסיק לרדת.
חברים הולנדים שלי ושל העילוי טוענים שזה החורף הקר ביותר ב-15 שנה האחרונות.
בבית, כשהכנתי את ארוחת הערב, שמתי לב שהאבוקדו שלנו, מישראל.  במדבקה הקטנה היה כתוב כרמל.

אימפריה!!  מה יותר מחממם את הלב מאבוקדו ישראלי ביום הולנדי, מלא שלג?
אני מקווה שהחום והחיבה שהאבוקדו הזה מקרין עלי, ימשך לפחות לחודש הקרוב, שהולך להיות קר במיוחד.
אני תוהה עכשיו ביני לבין עצמי, איך אנחנו נסתדר בחודש הקרוב - זה חודש בו השיפוצים בבית שלנו נכנסים לשלב קריטי, פותחים לנו את הגג ויהיה הרבה מאוד לכלוך אבק ובלאגן.  אולי אני צריכה להתחיל עם טבלת יאוש, הרי בעוד חודש בערך , המסע שהתחלנו לפני כשנה וחצי עם הבניה והשיפוץ והאישורים מכל העולם ואשתו והאדריכלים והבנאים והבנקים… יגמר והבית שלנו יהיה גדול, קצת יותר.

עוד שבועיים בערך, אנחנו באים לישראל.  אני יודעת שיהיה חם ולח ומגעיל אבל אני כבר רוצה להיות שם.  אני רוצה ללכת בענן צעקני של עברית, אני רוצה לשמוע את הקיטורים של כולם, אני רוצה לראות את החברים החדשים במשפחה, אני רוצה לפגוש את ההורים שלי, האחים שלי, החברות שלי.
עוד שבועיים בערך אנחנו באים לישראל וכשנחזור להולנד, אחת החברות הטובות שלי, כבר לא תהייה פה - המשפחה שלה והיא עוברים לגור במדינה אירופאית אחרת.  רילוקיישן מהעבודה.  היא תחסר לי מאוד.   אין לי הרבה חברות.  כשאחת מהן הולכת, אני ארגיש את זה, אני יודעת.  הבדידות תתעצם.  אין לי הרבה זמן.  אבל באמת, אין לי הרבה חברות - רובם הגדול נשאר בבית בישראל.  אני שומרת גרוע על קשר.  מייל פה, מייל שם.  יש לי שתי חברות טובות הולנדיות שמוכנות לעשות איזה מסע קטן של חברות איתי, מעבר לשפה.
אני רוצה כבר לסוע לישראל ולהרגיש שוב, שאני בבית, שאני מבינה הכל. שאני יכולה להתמקח, לעמוד על שלי, שאני יכולה להגיד הכל - מעבר למחסום השפה והתרבות.
בזמן האחרון אני מרגישה מן ענן כזה, כמעט לא מורגש, ענן קליל כזה, של שנאת זרים.  אחד המנהלים הבכירים במקום העבודה שלי התבטא באופן גלוי על “כל הזרים האלו שצריך להעיף אותם מהולנד”.  כל השאר עושים את זה מאוד מאוד בעדינות.  רדאר הרגישות שלי מאוד מפותח.  אני מרגישה.   כשיש אנשים שלא מדברים איתי, רק בגלל שהם רוצים לדבר הולנדית, כשיש הדרכות בהולנדית, כשיש מסיבות בהולנדית, כשבוחרים לעשות פרוייקטים בהולנדית בחברה שחרטה על דגלה, קודי תקשורת בינלאומיים - זה אומר משהו.

הבחירות האחרונות לפרלמנט האירופי, מבטאות גם הן את שנאת הזרים.  דיברתי עם קולגה שלי, שהוא טורקי מוסלמי אדוק.  יש ביננו קשר מלא בחיבה.  שאלתי אותו מה דעתו על הבחירות האחרונות.  אמרתי לו שחשבתי עליו ועל איך הוא מרגיש כש”שונאים” את המוסלמים ואת הטורקים.  הוא סיפר שיש הרבה מאוד התנכלויות לטורקים ולמוסלמים.  בכל שנה נהרגים אנשים, בגלל השנאה וזה לא שונה משנאת היהודים.  שעדיין קיימת.  הוא אמר שהוא גאה להיות מי ששנוא, כי כנראה יש בזה מעין תו תקן.  אני לא רוצה את הגאווה הזו.  לא רוצה להיות גאה ששונאים אותי, או שמתרחקים ממני.  מה זה השטות הזו? אני לא רוצה להיות האחרת, הזרה.  זה מאוד מעייף להיות בתפקיד הזה.  דורש הרבה מאוד אנרגיה.  מכתיב הרבה הכלה, הבנה, גמישות,  פשרה, אגו לא דומיננטי, הומור ועוד כל מני תכונות אופי נפלאות, שלא בא לי לפתח.

בעוד שבועיים אני אבוא לביקור בישראל ואני ממש כבר מחכה .