בסוף השבוע האחרון, פליני נסע ליומיים, למחנה.  מאז שהוא היה קטן, היתה לי הרגשה שהילד נולד להיות חלק מאיזו תנועת נוער.   אני , לדוגמא,  הייתי צופה נלהבת (בטלוויזיה).  העילוי לעומתי, לא התמיד במיוחד. הוא היה בצופים קצת בכיתה ה’ ואחרי איזה טיול או שניים, בכיתה ו’ הוא מיצה את הנושא והפך לאחד מאלו שמציקים לבנות ומסתובבים עם הערסים של השכונה (ועל ההתנהגות שלו בעבר, הוא קיבל משמיים - אותי ).
מעניין הקונספט הזה של תנועות נוער.  בישראל, ככה נדמה לי, כל מתנ”ס או מפלגה מקימים תנועה לנוער העתיד, אבל פה, אין יותר מדי.  בקרב הגויים, אני לא רואה צופיפניקים גאים, או חבורות אחרות של ילדים במדים הולכים בשירה אחרי איזו מדריכה מחוצ’קנת.  רוב בני הנוער הולכים לחוגי ספורט (כדורגל, כדורסל והוקי דשא) ולפעמים הם נפגשים בבאולינג המקומי או בפאב.   אצל היהודים לעומת זאת, יש שתיים מרכזיות - הבונים ובני עקיבא. אני לא יודעת, עד כמה חזקה תנועת הבונים, אבל בני עקיבא, פורחת.  עובדה שכל החבר’ה מבית הספר נפגשים בשבת בקן.  הנה, למרות שאנחנו לא דתיים ולמרות התנגדותי לערכי התנועה החדשים  בכל זאת, אני מרשה לילד ללכת ולהצטרף.

המאאאממת, היתה באיזו פעולה או שתיים והתמרמרה, שכל הזמן מתפללים ושצריך לבוא עם חצאית לא קצרה.  פעולה או שתיים הבהירו, שבני עקיבא, זה לא בשבילה.   האם אצל פליני, זה יהיה אחרת?
בסוף השבוע האחרון, היה להם טיול ליומיים.  כל החברים של פליני הצטרפו, הוא גם רצה. אפילו שהוא לא חבר בתנועה.  חיכיתי לשמוע מה הוא אומר.
- איך היה?
- משעמם.  כל הזמן דברו על ירושלים.
- תרצה ללכת שוב?  לפעולות ?
- בטח, אבל לא לטיולים, כי את ירושלים אני כבר מכיר.

~~~~~~~~~~~~~~~~~
1-0 לישראל, שמפעילה כל כך הרבה תנועות נוער. למרות שאין כמו התנועה שעל ברכיה אני גדלתי.

אם שואלים הולנדי שנמצאים אתו ביחסים ידידותיים, how was your weekend? מקבלים תשובה מפורטת מאוד.  כמעט ברמת השעות.  איפה הם היו בבוקר ומה עשו אחרי הצהריים ומי בא לבקר אותם ואיפה הם היו בערב ומתי הם הלכו לישון. ממש מספרים סיפור.  זו תשובה מפורטת, מאנשים שסתם חולקים איתי את אותו החלל במשרד, והיא לא תואמת את הסטנדרט הישראלי אליו אני רגילה.
“איך היה בסופשבוע?”  “אחלה”.  תשובה מפורטת מאוד תהייה “אחלה - הלכנו לים”.
אני חושבת שפיענחתי את הצורך שלהם לפרט.  זה בעצם מן סוג של תכנות התנהגותי.  כל יום שני, שואלת המורה את התלמידים איך היה סוף השבוע שלהם והם נדרשים לספר.  המלכה, כך שמתי לב, מסמנת לה בסוף השבוע מאורעות חשובים (קניתי נעליים, נסענו לטייל, נסענו לסרט וכדומה).  היא מסבירה - שיהיה לה מה לספר בכיתה.   הילדים מתבקשים בסבלנות להקשיב לחברים שלהם והמורה נותנת פידבק חיובי לחוויות סוף השבוע.
כשאני שואלת את הקולגות שלי בנימוס איך היה הסופ”ש ומקבלת תשובות מפורטות, אני מופתעת, בעיקר כי זה לא באמת מעניין אותי וגם, כי את אותו הסיפור הם מספרים לכל מי ששואל.  באותה רמת פירוט.  ואני, כששואלים אותי, מאכזבת ואומרת  it was a good one.

השבוע, היו לי מחשבות על קיבוץ.  לא על המסגרת ההתיישבותית, על הרפת, אסיפת חברים, צו התנועה וכל הבלאגנים, אלא על החיים בתוך קהילה קטנה.  כבר כמעט שבוע אני חולה, זה התחיל בקצת כאבי שרירים, קצת אפצ’י, שיעול לח, היה לי גם קר.  מפה לשם, בלי שבכלל קישרתי, הייתי חולה.  על אמת חולה. עם 39 וחצי חום, חולה.  בבית המרקחת המקומי קניתי מדחום (דווקא כשצריך, אנחנו אף פעם לא מוצאים.  וכשמוצאים, אין אלכוהול לחטא), טונות של ויטמין סי, סירופ נגד שיעול שמפיל סוסים, כל מני גרגרים הומאופטיים שאמורים לחזק אותי ואבקה שיש בה אקמול מוגבר וצריך לערבב אותה עם מים רותחים, (יענו תה).  שבוע כמעט אני במיטה, העילוי, חמותי שתחייה, שבאה לבקר והגמדים, סועדים אותי כמיטב יכולתם ובעיקר, מניחים לי להיות חולה ולהחלים.  רוב הזמן שכבתי במיטה, עם מדחום כבוי בפה, בוההה בטלוויזיה או במחשב, מגלה באימה, שאיזה  סרט שלקח לו  שלושה ימים לרדת, התברר כמדובב בפולנית. סימן משמים…

בשבוע הזה היו לי געגועים לישראל, למשפחה, לשכונה, לחמימות האנושית.  התגעגעתי לקיבוץ שאף פעם לא גדלתי בו.  הייתה לי פנטזיה של השכנה שבאה עם סיר מרק וקוסקוס והילדים שהולכים לשחק אצל חברים או בדשא.  הייתי צריכה בעיקר את האיכפתיות של הקהילה מסביב, של הקיבוץ (ולא רק של המשפחה שהתקשרה בדבקות).  כשאני חולה, אני בדרך כלל נמנעת מלתקשר עם העולם “תעזבו אותי בשקט”. אבל הפעם, איכשהו, היה לי חסרה האכפתיות של הקהילה.
דווקא התקשרו.  גברת אחת הציגה את עצמה שהיא מאיזה ארגון שבודק האם העובדים שדווחו על ימי מחלה,  באמת חולים.  היא ביררה באמפטיות איך אני מרגישה ואם יש לי עוד חום.  כשהיא שמעה שירד לי החום ל- 37 וחצי היא שמחה והודיעה לי שאין לי חום ואני יכולה לחזור לעבוד…
בפרנואידיות מצוייה, שאלתי אם הבוס שלי לא מאמין לי, אבל הבחורה ש “בדקה” אותי טלפונית, אמרה שזו רוטינה בהולנד, לעודד את העובדים לחזור לעבודה. מסתבר, (אימתתי זאת אחר כך עם חברה מהעבודה), שאם יש עובד שחולה יותר מפעם בשנה, במצטבר של יותר מ- 4 ימים בשנה, בודקים אותו.  מתקשרים הביתה, מבררים.  “עוזרים לו להחלים.”  זה לא האח הגדול פה.   זו האחות הגדולה.

היו לי געגועים.  התגעגעתי לברדק ישראלי, שבו צריך להביא פתק מהרופא כדי להיות חולים.  התגעגעתי למו”מ שהייתי עושה עם הרופא,על עוד יום או שניים בבית.  התגעגעתי לשכונה שלי בישראל, רציתי לשבת במרפסת מול שמש של חורף, לשמוע את הילדים משחקים בחצר של השכונה עם החברים שלהם, שכנות שצועקות מלמטה אם אני צריכה שהן יעברו בסופר גם בשבילי ומישהי שמכניסה אלי הביתה חצי עוגה.

מרגית, שהיא החברה ההולדית החדשה שלי, הזמינה אותי למסיבת הרווקות שלה.  חודשיים לפני היום המיועד, קיבלתי מייל מחברה שלה, שאומר שמרגית מזמינה אותי למסיבת הרווקות שתערך ב- 22 באוגוסט.  מסתבר שהכל מסודר אצל החברות ההולנדיות של מרגית.  חודש לפני הארוע התקבלה תזכורת נוספת.  שבועיים לפני הארוע קיבלתי מייל עם מספר חשבון בנק, אליו יש להעביר את סכום הכסף שנאסף לכבוד מסיבת הרווקות של מרגית.  110 אירו.  צורפה גם תוכנית מדוייקת, ברמת השעות והכתובות המדוייקות של כל הפעילות (בין 12-13 שותים קפה ואחר כך צועדים כ- 10 דקות לפעילות הבאה שתהייה בין 13-16 וכדומה…).   כשבוע לפני הארוע קיבלתי מייל אישי, ששואל איך זה שלא העברתי כסף לחשבון בנק ואם אני מתכוונת להגיע.  כתבתי בחזרה שאני אשמח להגיע ואני אשמח עוד יותר לתת את הכסף לבחורה שארגנה, ביום הארוע.  במזומן.  אחרי יומיים קיבלתי אישור.  זה בסדר.

בשישי בערב פתחתי שוב את המייל וקראתי את הפרטים הקטנים בתוכנית.  הנה פדיחה בהתהוות.  אבוי.  אנחנו מתבקשות לקנות מתנה קטנה למרגית, אותה היא אמורה לפתוח ליד כולם ולנחש מי החברה שנתנה את המתנה.  שוב פעם אני וחוסר התכנון שלי.  במזל מצאתי צמר חדש ומסרגות במבוק באריזה שעוד לא פתחתי, שאתם התכוונתי לסרוג גרביים.  במזל מצאתי נייר עטיפה.  מזל שמרגית חובבת סריגה כמוני. מזל שהיה כתוב מתנה קטנה.

הכל מסודר מאוד, בחתונה של מרגית, שתהייה בעוד חודש בערך.    את ההזמנה לחתונה, לדוגמא, קיבלנו בצרוף דף מידע, שעונה על כל מה שהתביישנו לשאול: איך אנחנו אמורים להתלבש (איך שרוצים), איזה מתנה להביא (כסף, מצ”ב מספר חשבון להפקדה) ומה לעשות עם הילדים (לא להביא אותם).  יצחק לבנון והספר שלו יכולים ללמוד מדף המידע הזה.

ב- 12 נפגשנו בבית קפה באמסטרדם.  היו שם עוד שתיים שלא דברו הולנדית והשיחה זרמה גם באנגלית.  אחר כך הלכנו ביחד לשיעור ריקוד פלמנקו משם לעוד בית קפה ועוד מסעדה. בין לבין, קצת הצלחתי בשיחות קצרות להכיר את החברות של מרגית. היו שם כ- 15 נשים בשנות השלושים המאוחרות של חייהן.  חלקן  בזוגיות, רובן בלי ילדים. זה היה לי מאוד מעניין לראות שהרוב היו ללא ילדים.  בישראל, נשים בשנות השלושים המאוחרות של חייהן הן על פי רוב, אמהות לשני ילדים. לפחות. בין הנשים ההולנדיות, אני שיש לי שלושה ילדים נחשבת לאחת עם הרבה ילדים.  הם שאלו איך אני מסתדרת ואם אני עובדת רק 10 שעות בשבוע.  חה חה.  בכל אופן, נדמה לי, שבישראל לרוב הנשים בגילאי ה- 30 פלוס יש לפחות שני ילדים.  והנה שם, הרוב, בכלל ללא ילדים.  אולי ילד אחד, קטן, תינוק…  משהו קטן וצנוע…  אולי אלו רק החברות של מרגית וזה בכלל לא מייצג, אבל יש לי הרושם שזו תופעה חברתית תרבותית רוווחת.  לא סתם אומרים שאירופה מזדקנת….
=======================================================

ב- 22 באוגוסט, בשנת 1994, העילוי ואני התחתנו באוניברסיטת בר אילן, בחדר אוכל.  חתונה מג’אייפית, שמחה, אבל בלי הרבה ארגונים וחנטריש. נראה לי מוזר להכנס לחובות כלכליים בשביל ערב של 5- 6 שעות גג.  אולי בגלל זה, אני מאוד מתפעלת מכל הפעילות המסודרת הזו.  יש משהו מאוד יפה בסדר ובתכנונים המקודמים, למרות שזה מנוגד לדרך שבה אני חוגגת.  כאמור, אני, אין לי צורך בטררראם שכזה.  חגגנו 15 שנה עם הילדים.  הוא קנה לי טבעת ואני נתתי לו Good Time:

כשהיינו בישראל, פגשנו פעם אחת את מ’ חבר של העילוי, שבא לחופשת מולדת.
הוא סיפר שהנושא החברתי הוא בעייתי עם ההולנדים, צריך לקבוע פגישה מראש, גם אם מדובר בילדה בת 3 והיא הולכת לשחק אחרי הצהריים אצל חברה.
בדרך כלל הפגישה תהייה בשבוע הבא, לפעמים בעוד שבועיים.  לעיתים נדירות, אפשר להפגש בעוד יומיים.  בשום פנים ואופן לא באותו היום.
יש אמהות, שמסתובבות עם יומן פגישות (גם אם הוא אלקטרוני וגם אם הוא סתם יומן משרדי קטן), של הילדים.  אם יש יותר מילד אחד, זה הופך ל”מתאמת יומנים” במשרה מלאה.
“מחר היא במספרה, מחרתיים יש לה חוג… ביום חמישי סבתא שלה אולי תבוא לבקר…. מה דעתך על יום חמישי בעוד שבוע?  אה רגע, אני רואה שיש פה משהו… אולי ביום שני, בעוד שבועיים…”
ככה זה כשאני מנסה לקבוע play date לגמדים.
בהתחלה חשבתי, שהם סתם מנסים להתחמק והייתי קצת ממורמרת, אבל זה פשוט, כי אני לא נוהגת לנהל את לוח הפגישות שלי כיאות…
בהתאם ללוח הפגישות ולוח החופשות, מזמינים חופשות ונופשים.  זה מאוד רציני.  לא מצחיק בכלל….
יש אנשים, שיודעים כבר בספטמבר איפה הם יהיו בחופשה השנתית באוגוסט בשנה הבאה,  הם כבר הזמינו מקום ודאגו לשריון המקום גם לכלב שלהם, בפנסיון הכלבים המקומי.
זה מורכב, לוח הפגישות.  אחנדה, הם קוראים לו.  ולוקחים מאוד ברצינות כל פגישה.
אם אין תאונת דרכים חמורה, זה נחשב למעשה מאוד לא מנומס לבטל ברגע האחרון date.
פעם אפילו יצאתי עם חברה שגררה את עצמה מהמיטה, כדי להתייצב לדייט.
יש מסעדות take a way, שאם רוצים לעשות הזמנה הביתה, בערב אחרי העבודה, צריך להזמין בצהריים.  אחרת, אי אפשר לקבל שירות.
יש לי חברה מהעבודה, שמזמן רוצה שאני אלמד אותה איך מורטים שיערות עם חוט.  (שבת ראשונה בטירונות כלל צהלית).
” אין בעיה, מותק”, אמרתי לה, “מתי מתאים לך?”  היא פתחה יומן.  “המממ המממ…”,  זה מדכא קצת, לעמוד ולחכות שמישהו יגמור לעשות את חישובי היומן שלו.
“עזבי”, אמרתי לה, “תתקשרי אלי בערב פנוי”. זה בלבל אותה לגמרי, “אבל אז לא נהייה מתואמות באחנדה”.  לא רציתי לגרום לה התקף לב ולספר, שאני זורמת.  אין לי אחנדה.
אבל, נראה לי,  שמאוד בקרוב, אני אכנע לשיטה.  אנחנו מקבלים הזמנות לימי הולדת ובת מצוות, חדשות לבקרים.  אם אני לא אעשה מעקב, בטוח שאני אעליב כמה אנשים.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
תוספת:  היום, ה- 22 במרץ, קיבלתי על הראש מאיזו אמא שהבת שלה מאוד נעלבה שהמלכה לא הופיעה ליומולדת שלה.  הפאדיחות מתחילות….