עוד 25 ימים ואנחנו מסיימים את השנה הראשונה פה בהולנד.
אני לא בטוחה שהיה טראומתי. היה מעניין. כייפי. הרפתקני. מסקרן. מבאס.
פה אני מקבצת את הפוסטים של השנה הראשונה.
עוד 21 ימים העילוי לוקח את הילדים לישראל. לחופשת קיץ בת חודש.
אחר-כך אני אבוא ואקח אותם, חזרה הביתה לאמסטרדם.  אז, נתחיל את השנה השניה.

יש לי הכל. עילוי ושלושה גמדים. משפחה חמה ואוהבת. עבודה טובה, הרבה חברים*.
אפילו, קיבלתי זייתים. אמיתיים. חריפים. משוק הכרמל. אני חושבת שזו באמת הפסגה של החיים.
דוד** הביא לי.

באמת, מה עוד בחורה צריכה בחיים? אולי רק קצת ספרים בעברית.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

* חמסה חמסה חמסה, לא צריך לקנא. כל אחד שיחיה את החיים שלו . טפו טפו טפו.
**קיבלתי מדוד את הרשות לפרסם את התמונה והשם שלו באינטרנט. תודה, תודה, תודה על ההשקעה.

מסכנים, הם לא ביקשו כלום. הזמינו אותנו לארוחת צהריים, ככה, לפני שאנחנו נוסעים לספרד.
“בכיף, אני מביאה את הקציצות” אמרתי .
בבוקר הכנתי סיר עם קציצות ברוטב עגבניות. הריחות היו חבל על הזמן.
הרוטב, סמיך בדיוק, כדי שאחרכך אפשר יהיה להגיד לילדים ללכת לשחק, ואנחנו נטביל את הלחם ברוטב.
מסכנים, הם חיכו לקציצות.
מגיעים אל הבית שלהם. העילוי עוד מתעכב עם הילדים מאחור בחניה, אני ממהרת עם סיר הקציצות, אל הדלת.
במן טמטום שאני לא יכולה להבין, בשתי ידיים, אני מחזיקה מגבת מטבח וסיר ענקי, מלא קציצות חמות. עם המרפק, ניסיתי לצלצל בפעמון.
מן טמטום כזה שאני לא יכולה להבין.
שיווי המשקל אבד לי, המרפק למעלה, הסיר מתהפך בידיים שלי, הרוטב החם, האדום, מלכלך את דלת הכנסיה, החלונות, מדרכות האבן, הלבנים הבהירות של הבית.
כל הקציצות על האדמה. במן חורניות, אני עוד מחזירה את הקציצות לסיר. חושבת, שאם נרתיח הכל, החיידקים ימותו.
אני כולי מלאה רוטב. המעיל הלבן שכיבסתי לנסיעה לספרד - מוכתם, הג’ינסים, מוכתמים, הנעליים מלאות ברוטב אדום.
אוי הבושה.
הנה, הם באמת פותחים את הדלת….

יש לי פה חברה, שמבחינה מוסיקלית, בכלל נמצאת בישראל. המחשבים אצלה בבית מכוונים על רדיו אינטרנט מישראל. בדרך כלל גלי צהל. היא מסוגלת לשאול אותי בלי להתבלבל בכלל, אם שמעתי את מה ששלמה ארצי אמר ואיך מולי שפירא מרגש. יש בזה משהו מאוד מוזר, לשמוע דיווחי תנועה על אילון, או תאונה בכביש 4, כשהנוף שנשקף לי מהחלון הוא נוף הולנדי מובהק.
אנחנו בדרך כלל מכוונים על תחנת הרדיו Arrow Jazz FM. גם במכונית וגם בבית. מדי פעם יש דיבורים בהולנדית אבל רוב הזמן התחנה משדרת ג’אז על סגנונותיו השונים: R&B, פאנק, Soul, בלוז וכדומה.
שמנו לב שיש כאן קשר בין תחנות רדיו לבין ערוצי טלוויזיה, כמו - ורוניקה, SKY וכדומה. ורוניקה דרך אגב, ממש מתמחה בשנות ה-80 וה- 90.
לאחרונה גיליתי עוד תחנת רדיו אינטרנטית. Musicovery שמה. צריך להרשם בקצרה, (חינם, יא קמצנים) ואז ליצור פרופיל שמתעדכן כל הזמן ביחס להעדפות המוסיקליות שלכם. אפשר לבחור מצב רוח וסגנונות מוסיקלים מועדפים, את טווח השנים שאתם אוהבים ואז לקבל תפריט האזנה אינטראקטיבי שמאפשר לגלישה משיר לשיר, מסגנון לסגנון, תוך אפשרות לשמור את השירים המועדפים או את השירים שאתם שונאים. דרך אגב, לאוהבי מוסיקה קלאסית, יש ביטוי גם ליצירות קלאסיות בין שאר הסגנונות המוצעים לבחירה.
בכל אופן, קיבלתי מחבר שחזר מישראל את הדיסק של הבנות נחמה. מה אומר לכם…. אם יש משהו שמרגיע את הילדים בנסיעה ברכב, זה הדיסק הזה. המון כבר נכתב ונאמר על ההרכב המופלא הזה, אני לא אוסיף הרבה, רק אומר שזה אחלה לשמוע אותן שרות בבוקר.

היום קיבלתי סוף סוף בכתב את התנאים לעבודה שבה אני ככל הנראה אעבוד.
המשא ומתן היה מחוייך.
הם הציעו X. אני ביקשתי 10 אחוזים יותר . התפשרנו על 15 ….
<< אני מתמקחת מעולה והם כנראה היו מבסוטים ממני>>
זהו, זה רשמי.
8 חודשים אחרי שנחתנו בהולנד, אני אתחיל לעבוד וגם אקבל על זה כסף.
(…אפשר לחשוב, שלטפל בילדים, לבשל, לעשות קניות, לנקות ולארגן זו לא עבודה, אבל אף אחד לא באמת העריך אותה, מה שבטוח לא קיבלתי על זה כסף… )
העילוי עזר והעביר את קורות החיים שלי ופתח לי את הדלת. חברה הולנדית, ממוקמת באמסטרדם.
מציעים גם לשלוח אותי לקורסים בהולנדית. מבינים שאני אמא לשלושה ילדים ומוכנים להיות גמישים.

בפולנית אני חייבת להזכיר, שבישראל הייתי מובטלת שנה וחצי.

עכשיו אני רק מקטרת שהחברה ממוקמת באזור תעשייתי לא שיקי ושיהיה לי קצת פחות זמן להסתובב.

<<חבל שאין לי עבודה בלהסתובב באזורים נחמדים באמסטרדם לצלם ולכתוב בבלוג. אני חושבת שהייתי יכולה להיות עובדת מצטיינת>>.